בוקר אחד בשנת 1999 צלצל פעמון הדלת בביתם של פנינה רוזנבלום ומשה חיים. השניים היו עסוקים באותם ימים בהרצת המפלגה החדשה שהקימו, ובפתח הדלת עמד היועץ האסטרטגי מוטי מורל, שהגיע כדי להציע להם את שירותיו הידועים. "אני מאמין בריצה של פנינה לפוליטיקה", אמר מורל לבני הזוג (בסופו של דבר למפלגה חסרו 3,000 קולות כדי לעבור את אחוז החסימה). "אבל אם תקבלו את האסטרטגיה שלי לדעתי תוכלו להכניס הרבה מנדטים, הרבה יותר ממה שאתם חושבים". הדגל שמורל ביקש מהם להניף הוא זה של המלחמה נגד החרדים וגיוס תלמידי ישיבות. זה היה הרבה לפני שקמה מפלגת "שינוי". הוא הבטיח שזה הטיקט שיעבוד, אבל בני הזוג סירבו ורוזנבלום הודיעה חד משמעית היא מעדיפה לוותר על הפוליטיקה מאשר לצאת נגד המגזר החרדי.
משה חיים לא ידע אז שעשר שנים אחרי הוא יהיה אדם דתי. הוא התפרסם כבעלה הצעיר של פנינה רוזנבלום בתחילת שנות התשעים, ונתפס בציבור כאדם קליל ונהנתן. את השיער הארוך והמחומצן מחליפים היום שיער קצוץ וכיפה שחורה, את ניהול אימפריית הקוסמטיקה עם פנינה מחליף ניהול אשכול גני ילדים ביחד עם אשתו השנייה דקלה. את חיי המותרות מחליפים חיי תורה.
היום, כשהוא צופה בנסיקה של יאיר לפיד שמניף את דגל השוויון בנטל, הוא מאוכזב וכואב. "הסטיגמה והאווירה שלפיד יצר עושה לי כל כך הרבה רע בלב, ואני מקווה שזה ייגמר מהר, כמו הקריירה הפוליטית של אבא שלו", הוא אומר. "בשנים האחרונות אני מבין יותר ויותר את נושא לימוד התורה. אני יודע כמה זה חשוב, עד כמה זה משנה את האדם, עד כמה זה עולם ומלואו. אני יודע שהטענות שלו הן בלוף אחד גדול, ולכן זה מרגיז אותי".
מה זאת אומרת?
"מימון הישיבות הוא אפסי לעומת מימון האוניברסיטאות. ברור שמערכת החינוך של הציבור הדתי טובה עשרות מונים מזו של החילונים. אנחנו רואים את התוצאות בפועל. אני מסתובב היום בבתי ספר חילוניים ורואה ילדים בני 12-13, שזה פחד פחדים. תראה את ההתנהגות, הדיבור, האלימות, היחס להורים, הרדידות. לא צריכים לטפל קודם כל בזה?"
זה מה שהציבור בחר.
"19 מנדטים זה חלק קטן מהציבור, הם פשוט השתלטו על השיח. צריך לזכור שהתורה מנצחת תמיד. לומדי התורה שרדו את כל הפוגרומים, האינקוויזיציה, השואה, הרדיפות והשנאה – אז לפיד קטן עליהם. הבן שלי לומד בתלמוד תורה חרדי. איזה הבדל יש לעומת מערכת החינוך החילונית, אי אפשר להסביר בכלל. מקצועות ליבה? בסדר, גם בעיניי עדיף שיהיו, אבל למה לדון בכך בכזו היסטריה? ולמה בכפייה? זה אבסורד. להתנגד לכפייה ומצד שני להתנהל בכפייה? אני לא מבין את זה".
את פנינה לא עניין להתחזק
חיים, 45, נולד בבאר שבע למשפחה שהתפרקה כשהיה בן שנה וחצי. בגיל שלוש נישאה אמו לאדם נפלא, לדבריו, שגידל אותו במסירות ובאהבה, אבל החסך האבהי נותר בו. למרות שביקר את אביו הביולוגי באילת, שם גר, משהו בו, הוא מעיד, נשאר לא שלם. גם עניין הפרנסה קיבל אצלו משמעות עמוקה. בגיל צעיר מאוד עבד כמכין קפה, מתקן אופניים ומוכר פופקורן בקרקס. כשהיה בן 16 עבר לפנימייה, לפני הצבא עבד במשך שנה בפונדק של כושי רימון ובצבא שירת בהנדסה קרבית. פציעה באחד התרגילים הפכה אותו לג'ובניק, והוא קיבל את תפקיד נהגו האישי של ראש מטה פיקוד דרום. אחרי השחרור עבר לאילת, טס לטיול תרמילים בתאילנד ויפן, פתח עסקים עצמאיים שונים, ופגישה מקרית על חוף הים עם פנינה רוזנבלום שינתה את חייו. הוא היה בן 23 בלבד, השנה הייתה 1991.
"ירדנו לאילת כמה חברים, לחוף הים. ישבנו ופתאום ראינו את פנינה", הוא נזכר, "זה לא דבר שאתה מתכנן. היא הייתה מאוד מוכרת. הסתכלתי עליה, המבטים שלנו הצטלבו. לא ידענו על מי מבינינו היא מסתכלת. אמרתי לחבר'ה שלי 'בואו נתפזר, נראה על מי היא באמת מסתכלת'. ראיתי שהיא ממשיכה להסתכל לכיווני, והזמנתי אותה למשחק שש-בש. התחלנו לדבר. היא שאלה מה אני עושה, התעניינה אם אני בתחום הדוגמנות ושאלה כל מיני דברים שהיו קשורים לתכניות העסקיות שלה. בסוף היא הפסידה בשש-בש ואמרה 'כאן אולי הפסדתי, אבל בדברים אחרים אני לא מפסידה', ונתנה לי כרטיס ביקור. יצרתי איתה קשר ועברתי לתל אביב". שנה אחרי הפגישה הם התחתנו. הוא היה בן 24, היא בת 38.
עברת די במהירות מחיים אלמוניים לחיים של סלב בהתהוות.
"זה לא משהו שאתה חווה עד כדי כך. זה מלווה אותך, אבל היומיום שלך לא מתנהל סביב התקשורת והפרסום. נכון שזה מאוד משפיע כשאתה מסתובב ופוגש אנשים, אבל לא באזורי המשפחה והשגרה".
אימפריית הקוסמטיקה של רוזנבלום הייתה אז בחיתוליה, והבעל הטרי הצטרף לעניינים לצדה של אשתו. היום הוא טוען בתוקף שסממני העושר שאימץ בזמנו, כמו רכב מסוג יגואר ומעלית בתוך הבית בנוסח אלקסיס מ"שושלת" – לא שינו אותו באופן מהותי. "אם הייתי אדם באמת חומרי, לא הייתי מצליח להתנתק מהחומריות. ודאי שיש את עניין הפרנסה והעבודה, אבל אדם שיש בו את הצד הרוחני מבין שהכל זמני. זה מושרש בי. אף פעם לא חיינו בעושר, אמא שלי הלכה כל יום שעה הלוך ושעה חזור לעבודה ברגל. היו תקופות שנסעתי ברכבים מפוארים וכאלה שנהגתי על טנדר מצ'וקמק".
השינוי שהפך את חייו התרחש עוד כשהיה נשוי לרוזנבלום. שלוש שנים לפני הגירושים אחיו של חיים חזר בתשובה ועבר ללמוד בישיבה של הרב זמיר כהן (לימים ראש ארגון "הידברות") בבית"ר עילית. "הרגשתי שאחי מחובר למשהו מאוד עוצמתי, וזה דיבר אליי, סיקרן אותי", הוא מסביר. "הוא עורר בי איזו התבוננות בחיים, דבר שבדרך כלל אנחנו לא עושים ביומיום. הוא הכיר לי ולפנינה את הרב זמיר. מבחינתה זה היה סוג של חוויה, היא לא התנגדה אבל גם לא התעמקה במיוחד. היא אישה מאמינה, ברוך השם, היו לנו כל הזמן נגיעות משפחתיות ליהדות, אבל אני נמשכתי ליהדות באופן שונה מפנינה".
חשבתם על התחזקות ממשית של כל המשפחה?
"לא דיברנו על זה אף פעם. לא עניין אותה להתחזק".
ב-2001 בני הזוג התגרשו אחרי כמעט עשור לנישואים. בין השאר בגלל שחיים התנגד לכניסתה של רוזנבלום לחיים הפוליטיים. שני ילדיהם המאומצים, חן (היום בת 20, חיילת) וגל (18, לקראת גיוס), נשארו בחזקת רוזנבלום. מבחינת חיים זו הייתה התקופה הקשה בחייו. "אתה רגיל למסגרת ולסדר יום, רואה את הילדים, קם לעבודה – ופתאום הכל מתמוטט. גם אם הדברים באים מתוך בחירה, זה מאוד קשה. למתבונן מבחוץ גירושים וחזרה ללבד יכולים להיתפס כמשהו חווייתי, אבל זה ממש לא. ממש לא. הניתוק מהילדים היה לי קשה. אני זוכר שהם באו אליי לדירה ברמת גן, ישנו אצלי, עשינו קידוש. היה להם מאוד קשה עם הפרידה. היו רגעים לא קלים".
איך הקשר שלכם היום?
"בסדר גמור. רק אתמול הם היו אצלי. חן באה איתי כמעט מדי שבת לבית הכנסת. גל גם קשור ליהדות, אבל יש לו עליות וירידות. הוא ילד מאוד רוחני אבל עדיין נמצא באווירה של החבר'ה הצעירים והדור שלא יודע מימינו ומשמאלו. צריך להסתכל על זה בפרופורציות, כי גם עליי יכלו לדבר ככה כשהייתי בגיל שלו".
העובדה שחן וגל מאומצים השפיעה על הקשר איתם אחרי הגירושים?
"הקשר שלי איתם תמיד היה הדוק וקרוב מאוד, הם החיים שלי. היום הם יותר גדולים, אז הקשר קצת שונה. אנחנו מדברים בטלפון כמה פעמים ביום, ואני שותף לכל מה שקשור ליומיום שלהם".
ואיך הקשר עם פנינה היום?
"בסדר גמור. אנחנו בקשר כשצריך. מכבדים אחד את השני, הכל בסדר".
תוכן כשר בטלוויזיה
אנחנו נפגשים בפנטהאוז של משפחת חיים הממוקם בקומה השביעית של בניין דירות יוקרתי ברמת אביב. כאן גרים בכיף דקלה, אשתו מזה שמונה שנים, והילדים אור (8), שירה (4) ותמר (2). הדירה מאובזרת ומעוצבת למשעי, הצבע הלבן שולט והפרטים הבולטים הם מראה ענקית ברוחב שני מטרים בתוך גלופה אמנותית יפהפייה והנוף לים הנשקף מבעד לחלון. בהמשך אנו עוברים גם אל חדר הלימוד, שכולל ספרייה גדולה עם ספרי יהדות, שולחן וסטנדר שבו חיים לומד – בדרך כלל כשהוא לבדו ובזמן שאין שיעור תורה בבית הכנסת, שאליו נצא תכף לתפילת ערבית. בסלון מוצבת טלוויזיה בגודל בינוני, אבל שלא תטעו – היא לא מחוברת לשום ערוץ, ומשמשת בעיקר את הילדים שצופים בתוכן כשר למהדרין.
החיים המתוקתקים האלה הגיעו אחרי לא מעט ייסורים וחפירה עצמית. "בוקר אחד, תקופה קצרה לפני הגירושים, התעוררתי מוקדם בבוקר", משחזר משה. "היה לי לילה קשר, אחרי שהבנו שזה עומד להתפרק. אנשים התקשרו, קרובים דיברו איתנו, והייתי ככה שקוע בתוך עצמי. הבנתי שקורה משהו שאני לא מצליח להבין בכלל את משמעותו, ושהוא נמצא מעבר לכוח שלי. יצאתי מהבית עם האופנוע, נסעתי באיילון ולא ידעתי לאן. פתאום עצרתי בצד. זה היה רגע מאוד קשה. הסתכלתי לשמיים. נשברתי. בכיתי. אני לא בוכה אף פעם, אבל כאן לא יכולתי להתאפק. התחלתי לדבר עם אלוקים. אמרתי לו שאני רוצה להתחיל משהו אחר בחיים שלי, משהו אחר. הרגשתי שכל הזמן טיפלתי בשוטף, ופתאום כשהלבד התקרב, הרגשתי שאין לי כלום. כשאדם בונה משהו במשך הרבה שנים, ופתאום הכל קורס ביום אחד – זה נותן תחושה של חוסר אונים. אמרתי לאלוקים 'זהו, רק אתה נשארת לי. עכשיו תוביל אותי בכיוון אחר'.
"משם נסעתי לאחי הגדול, הייתי אצלו חודש ימים, למדתי כל מיני דברים ביהדות. הייתי די מבולבל בכל מה שקשור לדת כי רציתי לקבל הכל מהר מאוד – גם ללמוד את ההיסטוריה, גם הלכה, גם להעמיק בנושאים שונים. תוך זמן קצר הבנתי שאני יודע רק חלק קטן מהתורה. הדברים האלה חידדו אצלי את המשיכה".
התיאור שלך נשמע כמעט אוטופי. לא היו לך קשיים?
"זה לא היה קשה כי הייתי די שבע מהחיים. אוי (צוחק), זה נשמע לא טוב, כאילו אכלתי וזללתי. פשוט הבנתי שיש כאן דרך מצוינת, ערכית, שמדברת הרבה יותר לעומק ולא מתעסקת רק בעניינים גשמיים".
לא חששת להימשך יותר מדי? זה מאפיין הרבה אנשים בתהליך התשובה.
"להפך, הרגשתי מיאוס מעצמי. הרגשתי חסך, הרגשתי שאין בי עומק, שורשים, שאין בי שום דבר מעבר לידע ולאינפורמציה שצברתי בחיי היומיום שלי. זה לאו דווקא קשור למשבר. נכון שהיה משבר, אבל זה גם קשור לגיל מסוים. למרות שהיום אני רואה כאן בקהילה שלנו ברמת אביב חבר'ה מאוד צעירים, מוכשרים, שאפתניים, מוצלחים – שרוצים לדעת מה אנחנו עושים בעולם הזה חוץ מליהנות, לאכול, להתרבות ולמות".
את אשתו הנוכחית דקלה, 33, הכיר כשהיא באה עם חברה לסיטי טאוור, שם הוא גר במשך שנה אחרי הפרידה מפנינה. "דקלה הקפיצה את דודה שלה מעפולה לסיטי טאוור ובמקרה נפגשנו שם. הייתי חולה ודקלה הכינה לי כוס תה, וכך התחלנו להכיר. היא לא ידעה מי אני וזה שבה אותי", הוא אומר, "היא בחורה מאוד מעניינת וחכמה, ומשך אותי שהיא די מנותקת". היום שניהם מנהלים במשותף אשכול של חמישה גני ילדים ברמת אביב, עסק שגם הוא החל במקריות. סדר היום שלו מאוורר למדי, וכולל את ניהול הגנים, לימוד תורה קבוע בשעות 11:00 עד 12:30, הוצאת הילדים ממוסדות החינוך, וחזרה לכולל ב-16:00, ללימוד תורה ותפילות מנחה וערבית.
איך החיים האלה מתיישבים עם הפנטהאוז ברמת אביב?
"עדיין חשוב לי הממון, ודאי, וזה שחזרתי בתשובה לא אומר שאני צריך לחיות בעוני. להפך, אנחנו אור לגויים ואנחנו צריכים לחיות כמו בני מלכים. 'שלשה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים'. דווקא במקום ששם השפע גדול האדם מחפש את הרוחניות".
אתה ופנינה הייתה עשירים מאוד - נשאר לך כסף מהתקופה ההיא?
"כשאני ופנינה הכרנו היא לא הייתה מליונרית, להפך - לקחנו ביחד משכנתה לקניית הבית הראשון שלנו. עשינו את ה'עושר' ביחד. פנינה לא מימנה אותי, התחלנו ביחד מאפס. מה שלקחתי אחרי הגירושים היה בשביל ההתחלה שלי בחיים החדשים, את כל הרכוש והממון השארתי שם. לא רציתי לנהל משפט עם פנינה דרך התקשורת בשביל לא לפגוע בילדים".
תל אביב היא בועה בתוך המתירנות
הבייבי האמיתי של חיים הוא בית הכנסת החדש "תהילת אביב" ברמת אביב. אמנם אין לו כרגע תפקיד מוגדר בכוח, אבל הוא אחד המובילים של ההיכל, שבנייתו תסתיים בקרוב. "שני חברים מהשכונה הגו את הרעיון, והחליטו להקים עמותה בשם 'תהילת אביב'", הוא מספר בזמן שאנחנו צועדים לבית הכנסת, מרחק רבע שעה הליכה מביתו. "בהתחלה התפללנו במקלט בשכונה, בתוך מרכז מסחרי. בימי חול היה שם חוג ריקוד, ובשבתות היינו מאלתרים ומנסים ליצור אווירה של מקום שאפשר להתפלל בו. עם הזמן התחלנו מהלכים לבניית בית כנסת קבוע, ועכשיו הבנייה ממש לקראת הסוף. חלק נכבד מהתרומה הגיע ממשפחת ספרא".
הוא מציג לי בגאווה את מבנה בית הכנסת העתידי. השלמתו תסתיים בעוד כשמונה חודשים. בינתיים יש פה בניין גדול ומרשים, עם עיצוב של מגן דוד לאורך ולרוחב. השיש בגוון לבן-אפרפר, הריצוף לא גמור, אבל לא קשה לדמיין את התוצאה הסופית. הקומה הראשונה תכלול 130 מקומות ישיבה למתפללים וללומדי התורה, בקומה השנייה תהיה עזרת נשים, וקומת המרתף תכיל 400 מתפללים. בינתיים, עד שיושלם המבנה, פועל בית הכנסת בתוך מקלט מתחת לבית ספר גדול בשכונה. ביום כיפור מגיעים לאולם התת קרקעי לא פחות מ-1,200 מתושבי השכונה. אברכים מבני ברק מעבירים שיעורי תורה יומיים והרב זמיר כהן מעביר שיעורים קבועים. הקהילה המצומצמת מונה כ-60 משפחות, רובן של חוזרים בתשובה.
לרגע אפשר לשכוח שמדובר ברמת אביב, ואי אפשר שלא לתהות איך המתפללים הצעירים והמשכילים מצאו את עצמם כאן, קרובים לשפע פיתויים מעבר לכביש. "הרוב המכריע של עם ישראל רואה בית כנסת אחת לשנה, ברוך השם", אומר חיים. "יש יום אחד שמוציא את כולם מהבית, ונותן לכולם פרופורציות. יש כאלה שזה נשאר איתם עד לפעם הבאה, ויש כאלה שמחליטים לשלב את האמונה גם ביומיום. נכון שיש כאלה שלא מוכנים לחוות את היהדות, אבל בסופו של דבר מי שטועם נשאר. בינתיים אנחנו מהווים קהילה של ממש, ומדי פעם גם יוצאים לטיולים משותפים לקברי צדיקים ומקומות קדושים. אנשים מבינים כאן שצריך אהבת חינם, שצריך לפרגן אחד לשני".
אבל אני מניח שקשה יותר להיות דתי ברמת אביב. לא היה לך נוח יותר לקיים אורח חיים כזה בירושלים, למשל?
"זה לא התחיל מלהיות דתי ואז לבוא לרמת אביב, אלא להגיע מרמת אביב לחיים דתיים. ודאי שאם הייתי חי בבני ברק ועובר לרמת אביב, אין לי ספק שתוך שבועיים הייתי מקבל זרם וחוזר למקום שממנו באתי. אבל אני חי כאן בתל אביב 22 שנים, וזו המציאות".
בכל זאת, המתירנות חוגגת בתל אביב. זה לא כמו לחיות בתוך בועה?
"המתירנות היא עולמית ונמצאת בכל מקום, תל אביב היא בועה בתוך המתירנות, היא הופכת להיות עיר ליצנית. לצערי אנחנו שואבים לא מעט מהתרבות המערבית, והחיקוי תמיד יוצא גרוע מהמקור. כשאתה חי את העיסוק שלך, כבר לא מעניין אותך מה קורה מסביב. כשאתה לומד דף גמרא, רואה דרכה את האמת, מה מעניין מה קורה בסצנה?"
הייתה התנגדות של מתושבי רמת אביב נגד חב"ד, איפה אתם בסיפור הזה?
"חלק מזערי מתושבי השכונה הקימו בזמנו עמותה שבעצם התנגדה לפעילות חב"ד, לדוכני התפילין ולפעילות הקירוב. היו שנים לא קלות של התנגדויות. אחד הפעילים המרכזים בעמותה היה מחובר מאוד לעיתונות, והרגשנו את זה בכותרות. היו גם דברים שאיבדו פרופורציה. נראה היה כאילו יש סערה גדולה, בזמן שרוב תושבי השכונה בכלל לא התעניינו בנושא. בכל אופן, לבית הכנסת שלנו לא היתה התנגדות, וזה משקף את מה שקורה בתקופה האחרונה. אין שום סיבה להתנגדות, כי בית כנסת הוא דבר מתבקש. אפילו ברמת אביב".