ליאורה ניומן לא מבינה על מה כל המהומה. עמותת ניומן שבראשה היא עומדת – מרכז בודהיסטי לתרגול מדיטציית ויפאסנה – בסך הכל סייעה לשלוח ילד בן 12, חולה סרטן, למקדש תאילנדי במרחק עשרות אלפי קילומטרים מביתו, על מנת שיחלים מהמחלה.
אבל למרות שאיש מחברי העמותה לא התכונן לזרקור התקשורתי שהופנה אליהם השבוע, וניומן העדיפה לשתוק מאז שהסיפור נחשף, עכשיו היא החליטה שהגיע הזמן להסברים. בטח לאור העובדה ששיטת הטיפול שהמרכז הבודהיסטי מאמין בה וחי לפיה מצילה חיים, לטענתה. "מדי שנה עשרות ישראלים חולי סרטן, וכאלה שיש להם מחלות קשות אחרות, נוסעים למקדש שלנו בתאילנד לקבל טיפול ונרפאים", אומרת נוימן. "שיטת הטיפול שלנו הוכיחה את עצמה. יש אפילו רופאים שממליצים עלינו, ומאמינים שזה הטיפול הכי טוב להבראת הגוף והנפש של האדם".
ניומן מבהירה שאם היה לה ילד חולה, היא בהחלט הייתה שולחת אותו להתרפא במנזר. "אל תשפטו את ההורים ואל תכנסו לנעליים שלהם", היא מבקשת. עדיף שהילד יהיה במקום כזה מאשר במחלקה אונקולוגית בבית חולים, ויעבור טיפולים כימותרפיים קשים ומיוסרים. הטיפולים שהוא מקבל דוחים את הסבל, מחזקים אותו מבחינה מנטלית וגורמים לו לאושר נפשי", היא אומרת, ומתעקשת שהמרכז שלה הציל המוני אנשים. "אנחנו לא עושים לעצמנו יחסי ציבור, אבל מי שמאמין בטיפולים שלנו יודע על מה אני מדברת. המקום שלנו פתוח לכולם, אין לנו מה להסתיר".
יבנאל, מושבה גלילית שקטה ומרוחקת, על אם הדרך שבין המושבה כינרת לדגניה א', עברה בשנים האחרונות מהפך רוחני. לצד מכון נוימן, הוקמו בה גם ישיבות של חוזרים בתשובה, וגם הברסלבים תקעו בה יתד והקימו את "היכל הקודש" של הצדיק מיבנאל. הביקוש לבתים ומגרשים במושבה הפסטורלית הולך ועולה, תעשיית הצימרים משגשגת, וכולם ביישוב חיים בשלום עם כולם, בבחינת איש איש באמונתו יחיה.
בעמותת ניומן חברים מאות פעילים. מקימי העמותה, ליאורה ואיתמר ניומן, התחילו לתרגל מדיטציית ויפאסנה בסדנאות שפעלו מתוך בתים במרכז הארץ, ולאט לאט כשהביקוש הלך וגדל, הוקמו מרכזים קטנים עד למעבר הסופי ליבנאל. היום יש לעמותה פעילויות ברחבי הארץ, בין השאר בחיפה, תל אביב, עומר וחולון.
האנשים שמגיעים לסדנה של העמותה ייאלצו למשכן את חייהם לשבועיים ימים שבמהלכם יצטרכו להתנזר מיחסי מין, מהרג בעלי חיים (יתושים ונמלים, בעיקר), גניבות, שקרים, שימוש במשקאות אלכוהוליים או בסמים, הליכה בבגדים חושפניים, שימוש בבושם ושינה על מיטות נוחות. מרגע ההשכמה ועד השעה 12 נמנעים מאכילה, וחל איסור על שינה במהלך היום. אה, וכמובן – יש איסור על דיבור, למעט בפגישה עם המורה-נזיר.
"אנשים שהגיעו לכאן לא הכירו את עצמם כשסיימו את הסדנאות", מתלהבת ניומן, "הם סוף סוף הכירו את גופם, את עצמם. אבל הסדנאות הם רק כלי בסיס, המטופלים צריכים לעסוק בזה מדי יום, אחרת זה לא אפקטיבי. התמדה במדיטציה הזו מונעת ממחלות לחדור לגוף. תתפלא, אבל מגיעים לפה המון אנשים מכל שכבות האוכלוסייה. אצלנו לא משלמים כסף עבור הסדנאות, מי שרוצה תורם לנו, ומזה אנחנו חיים".
"הוא יכול להיות שם גם שנים"
את שיטת הוויפאסנה, שמטרתה לשחרר את הגוף מדאגות, סבל וחוסר סיפוק, הביא לישראל הנזיר עופר עדי, תלמידו של הנזיר אג'אן טונג סיראמנגלו. עדי בן ה-48, הנזיר והמדריך הראשי של עמותת ניומן, נחשף למנזר בצפון תאילנד בטיול שאחרי הצבא, שאליו נסע לאחר שהחליט לוותר על ניתוח ברכיים שהיה אמור לעבור. לאחר שנה וחצי של טיול בתאילנד, הודו ונפאל, מצב הברכיים שלו החמיר, והוא סבל מכאבים עזים. כשהגיע במקרה למנזר בצפון תאילנד, החליט להישאר. הוא שהה במנזר 21 יום במהלכם תרגל ויפאסנה.
לפני כמה שנים סיפר עדי על אורח החיים במנזר בראיון. "משכימים בארבע בבוקר, ובמהלך כל היום לא ישנים. הולכים לישון בעשר בלילה. בכל יום התלמיד נפגש עם המורה והוא בודק את רמת התובנה שלו, ובהתאם להתקדמות משנה את אופן ההליכה, משך ההליכה והישיבה, ואת נושא ההתבוננות במדיטציה". עדי מספר כי בתחילה לא הבין מה הוא עושה. בתום 21 יום במנזר, הוא התחיל לרכוב על אופניים וללכת בלי לחוש כאבים בברכיים. "המדיטציה הזו ריפאה אותי", אמר.
בהמשך הוא טס ליפן ושם נבדק בבית החולים. הרופאים קבעו שהברכיים שלו הבריאו. לאחר שחזר לארץ החל לסייע לנכים, ובמקביל חזר למנזר ההוא בתאילנד אחת לכמה חודשים. הוא החל לשמור את מצוות הנזיר, 227 במספר, וקיבל את אישור הוריו להיות נזיר (על פי האמונה הבודהיסטית אישור ההורים הוא תנאי להפיכה לנזיר). לפני כשבע שנים הפך לנזיר מן השורה והקים מנזר בגרמניה בשליחות המורה הרוחני שלו. לדבריו הוא לא מטיף ולא מיסיונר, רק מלמד את תורת הוויפאסנה.
בימים אלה, ללא ספק השבוע הסוער ביותר בחייה של העמותה, נמצא עדי במנזר צ'ום טונג בצ'אנג מאי, ביחד עם הילד הצעיר, ויש להניח שהביקורות הקשות המופנות כלפי הורי הילד והמרכז הבודהיסטי – נחסכו ממנו. עדי אף מלווה את הילד בסיור בן שלושה חודשים במנזרים בהודו, כחלק מהטיפול שהוא אמור לעבור.
הוריו של הילד גרושים, אך גרים בשכנות זה לזו ביישוב יוקרתי בנגב. הם חלק מקהילת הוויפאסנה, מגיעים לסדנאות במרכז העמותה והם גם מעבירים סדנאות בעצמם בביתם שביישוב. בנם בן ה-12 שוהה מזה שבעה חודשים בטיפול במנזר, תמיד במחיצת אחד מבני משפחתו או עם עדי. ההחלטה לשלוח אותו לתאילנד נבעה כמעט מחוסר ברירה, סיכוי אחרון להציל את חייו לאחר שהשתלת מח עצם שעבר נכשלה.
"אף אחד לא נטש ולא עזב אותו. הוא כל הזמן עטוף בחום ואהבה", טוענת ניומן. "הנזירים אוהבים אותו. יש לו חדר שהלוואי שהיה לי בארץ, עם מחשב ואינטרנט, הוא בקשר יומי עם הוריו. הוא משחק כדורגל עם הנזירים, שחמט, כדורסל, יש לו ספרים. כל מה שהוא זקוק לו באמת. אם ההורים שלו חשבו שזה הטיפול הכי טוב עבורו, זו זכותם המלאה. נכון שיש רגעים שהוא רוצה לחזור הביתה ומתגעגע מאוד, אבל גם ילד שנשלח לפנימייה או עובר טיפולים קשים בבית חולים מרגיש כך. הוא ילד שמבין טוב מאוד את התהליך שהוא עובר, שום דבר לא נעשה בכפייה. הטיפול הזה מחזק אותו, ומצבו שלו הולך ומשתפר".
מתי הוא יחזור?
"אין לי מושג, כאשר הוא יסיים את הטיפול. זה יכול להיות כמה חודשים, שנה ואולי עשר שנים. אני בעצמי כבר 12 שנה מתרגלת מדיטציה ועופר עוסק בזה 25 שנה והוא כמעט בן 50. המשפחה שלו כל הזמן על קו ישראל-תאילנד.הוא במקום מוגן, וכל הזמן יש מישהו שצמוד אליו. הוא אף פעם לא לבד. יש לו מורים פרטיים, הוא לומד את השפה התאית בדרך להיות נזיר, והוא מאוד מאושר שם. הייתי שמחה לחיות שם כל החיים, אתה לא מבין איזה גן עדן המקום הזה".
ג', נזיר שמכיר היטב את הקהילה שבה פועלת עמותת ניומן, מותח ביקורת קשה על אלה שתקפו את ההורים. "כשהולכים לבקש ברכה מהרב זה בסדר? להתפלל בכותל ולבקש משאלה זה טוב? כל אחד עושה מה שהוא מאמין בו", אומר ג'.
אתה היית שולח את בנך חולה הסרטן למנזר, אל הלא נודע למעשה?
"לא יודע, דיה לצרה בשעתה, אני לא נכנס לנעליים שלהם. ייתכן מאוד שהייתי נוהג כמו ההורים האלה. הם מיצו את כל האפשרויות הרפואיות, הכל נבדק ותוכנן בקפידה, זה לא שמישהו בא באמצע הלילה, העלה אותו על טיסה וברח איתו מהארץ".
המועצה לשלום הילד, רשויות הרווחה ומשרד החוץ בודקים האם ההורים עברו על החוק וצריך להחזיר את הילד לארץ באמצעות צו משפטי בינלאומי, בניגוד לעמדת הוריו. לאיש אין באמת מושג מתי הילד יחזור הביתה. "ההורים מכירים היטב את הנזיר עופר ובוטחים בו במאה אחוז", אומר מקורב למשפחה, "זו לא הייתה החלטה קלה עבורם, אבל הם מאמינים שזה המקום הכי טוב לו בעולם, גם אם קשה לו לפעמים. אני מאחל לכל אחד הורים כאלה. העליהום בתקשורת היה ממש מוגזם. אנשים ירדו מהפסים".
"הרופאים נתנו לי שנתיים"
הנזיר הצעיר אינו הראשון שנשלח לטיפול בתאילנד. מתברר שמרכז ניומן שלח בשנים האחרונות כמה עשרות ישראלים שחלו בסרטן ובמחלות קשות מאוד לטיפולים במנזר. רובם, לטענת ניומן הבריאו מהמחלות ומצבם הבריאותי השתפר פלאים. המקום משמש גם כמקדש לנזירים שמגיעים אליו כמה פעמים בשנה מכל העולם לעבור סדנאות מדיטציה.
ישראלים שחלו בסרטן, נסעו ובילו במנזר בצ'אנג מאי ובמקומות אחרים בצפון תאילנד כמה שנים, עד שנרפאו ממחלתם. לדברי ד', ישראלי שהיה שם, אפילו הרופא שטיפל בו והרים ידיים, שכנע אותו לנסות את האופציה התאילנדית, כמוצא אחרון.
ד', תושב המרכז בשנות ה-50 לחייו, חלה בסרטן בלוטות הלימפה, ולמזלו הוא התגלה בראשיתו. סדרת הטיפולים שעבר נכשלה. "הם מיגרו את המחלה, אבל היא חזרה כל פעם בעוצמה אחרת", הוא מספר. "ניסיתי גם טיפול ניסיוני בכדורים, אבל זה לא עזר. נכנסתי לדיכאון, לייאוש. אתה מתחיל לספור כמה שנים נשארות לך לחיות ומה תעשה, חושב על ענייני של צוואה, אבל החלטתי שאני רוצה לחיות בכל מחיר. דרך חבר טוב הגעתי לוויפסאנה, והיא שינתה את חיי מהקצה לקצה".
כשד' התחיל לתרגל את המדיטציה בארץ, הוא היה פסימי. "לא האמנתי שזה יעזור במשהו, אבל החלטתי שאין לי מה להפסיד. אחרי שבוע כבר הרגשתי שהגוף שלי מגיב אחרת. הכאבים פחתו, הפכתי לאדם יותר רגוע וקשוב, אופטימי. למדתי להעריך כל דבר קטן, דברים שלא היו לי בעבר. התחלתי להכיר את הגוף שלי מחדש, נקי מרעלים".
ד' החליט לארוז את הפקלאות ולנסוע למנזר בצפון תאילנד להמשך הטיפול. "אני יודע שיש כאלה שיצחקו ולא יאמינו, אבל אני מאמין בניסים. היו רופאים שאמרו שאין לי סיכוי לשרוד יותר משנתיים שלוש לכל היותר. היום אני כבר שבע שנים אחרי, והמצב הבריאותי שלי טוב בהרבה".
כמה זמן בילית במנזר?
"עזבתי את העבודה, נפרדתי מהמשפחה ונסעתי לשנה. כולם חשבו שאני משוגע".
הוא מרגיש כאילו נולד מחדש, ומבהיר שאי אפשר להבין את התהליך מבלי לנסות אותו. "לא צריך להיות נזיר, צריך להאמין בזה ולהיות מרוכז". המחלה שלו נעצרה. "יש נסיגה, זו עובדה. מדי פעם אני נמצא במעקב רפואי והבדיקות בסדר. ככל שאני מתרגל יותר ויותר אני מרגיש הרבה יותר טוב. מאדם דיכאוני שחושב על המוות הפכתי לאדם שנהנה מהחיים".
החיים במנזר יכולים להיות מאוד קשים לאדם מן היישוב, והמעבר ללא מדיטציה או תרגול הוא קיצוני. "מי שנוסע לטיפול מבלי שיש לו עבר של תרגול יתקשה לחיות שם. פתאום אתה בלי מכונית, בלי טלוויזיה, בלי משפחה או סדר יום של עבודה. צריך לקום מוקדם מאוד בבוקר, בארבע, חמש. ממעטים לאכול, לדבר, עוברים מדיטציה כל היום להכיר את הגוף, להתנזר לגמרי מהנאות החיים ומהתאוות היומיומיות. זה לא טיפול של זבנג וגמרנו. היום אני מרגיש אדם חדש לגמרי. אין פה שטיפת מוח, זו דרך חיים, ואני מאמין שהיא הצילה לי את החיים".
היית שולח לשם גם את הילד שלך?
"אני לא רואה בזה שום פסול. לא זכור לי שילד ישראלי היה בטיפול במנזר בתאילנד, אבל תמיד יש פעם ראשונה. ההורים יודעים מה הכי טוב לבן שלהם, ושאף אחד אחר לא יטיף להם מוסר".
הטלפון בעמותת ניומן לא הפסיק לצלצל השבוע. מאות אנשים שקראו או שמעו על הוויפאסנה כטיפול המרפא סרטן התקשרו להזמין תור לסדנאות. "אני מקווה מאוד שמעז ייצא מתוק, שמי שבא לקלל נמצא מברך" אומרת ניומן. "הפעילות שלנו פתוחה לכולם. משאת חייהם של ההורים היא שהילד שלהם יבריא ויהיה מאושר. הכל אצלו זורם, הוא בחממה והוא פורח, וזה מה שחשוב באמת. את הביקורת קחו למקום אחר", היא אומרת בחיוך.