יואל רזבוזוב זכה לראשונה באליפות ישראל בג'ודו בגיל 16, והחזיק בתואר במשך עשור. בזירה הבינלאומית הוא זכה בשתי מדליות כסף באליפות אירופה, והיה מועמד בטוח לנבחרת של אולימפיאדת בייג'ין, אך בסופו של דבר לא נסע בגלל פציעה. למרות ההישגים המרשימים, המאמן שלו, הרופאה שלו, ההורים שלו ואפילו הוא עצמו מעידים ללא כל מבוכה שהוא לא מבריק, לא מוכשר במיוחד, לא יצירתי וחסר קואורדינציה. ספורטאי ממוצע. כשהוא מנסה להסביר איך בכל זאת הוא הצליח להגיע להישגים שלא רבים בארץ הגיעו אליהם הוא טוען בפשטות: "כשאני מגיע למזרון וצריך לנצח את היריב – לא מעניין אותי כלום".
רזבורוב למד בפנימייה לספורטאים במכון וינגייט, אך איש לא ניבא לו הצלחות מזהירות בתחום. "בפנימייה הוא לא היה מבריק, ולא בנו עליו יותר מדי", מספרת דר' לובה גלצ'קוב מהמרכז לרפואת ספורט במקום. גם מאמנו האישי, המדליסט האולימפי אורן סמדג'ה, מספר שהוא לא באמת האמין שיואל יכול להגיע להישגים כאלו.
כישרון זה חשוב אבל בהחלט לא הכל
ליואל עצמו דווקא יש הסבר לתוצאות המרשימות שספורטאי שנחשב לבינוני כמוהו משיג, וטוען שכישרון זה חשוב, אבל בהחלט לא הכל. "אנשים מוכשרים - הכל הולך להם בקלות, הכל זורם להם, ואז ברגע של קושי הם נשברים", הוא אומר ומסביר שהתכונה הבולטת אצלו היא לא הכישרון אלא התחרותיות. "פעם אחת הלכתי עם אשתי לבאולינג והפסדתי. לא ישנתי בגלל זה. הלכתי אחר כך להתאמן", הוא מספר. כשמדברים על טכניקה יואל מתמקד בעיקר בעבודה המנטאלית שהוא עושה לפני הקרב: "אני מדרבן את עצמי. אני חושב כל מיני מחשבות" הוא אומר ומוסיף במבוכה קלה: "אני חושב אם הוא היה אומר משהו לאשתי. דברים שהיו יכולים לעצבן אותי. אני רוצה לבוא עם קצת דמעות בעיניים של עצבים".
"המחוננים נפלו. הוא לא היה מחונן אבל הגיע להישגים"
יואל, נשוי לחברתו מגיל 17 ואבא לילדה, נולד בבירוביג'אן בזמן האולימפיאדה במוסקבה. "אבא שלו אמר: יהיה לנו ספורטאי אולימפי", מספרת אמא שלו, אבל מעידה בחיוך שלמרות שיואל למד בפנימייה לספורטאים מחוננים – הוא "לא מחונן בכלל. הוא ילד שלי, הכי טוב בעולם, אבל לא מחונן". בילדותו, היא מספרת, היה יואל ילד מסורבל שכל הזמן נפל. ההורים החליטו להכריח אותו לעשות ספורט. על חבריו המוכשרים מהפנימייה בוינגייט היא אומרת: "המחוננים לא המשיכו, נפלו. הוא היחיד שלא היה מחונן, עשה את הדרך שלו והגיע להישגים".
רזבורוב עצמו נהנה להיזכר באליפות הראשונה שלקח בגיל 12, סיפור שמאפיין את הקריירה שלו כולה: המאמן בחר בו להשתתף האליפות הצפון. את דמי ההרשמה, 15 שקלים, הוא לא רצה לבקש מההורים. יואל עבד ביום שלפני האליפות מהבוקר עד חערב בדוכן אבטיחים. בסוף היום, כשהבוס שאל אותו כמה הוא רוצה, הוא לא ביקש יותר מאת חמישה עשר השקלים שהיה צריך. "בתחרות אני וראה ילדים מפסידים, הולכים, אוכלים סנדוויץ' ונוסעים הביתה עם ההורים", הוא נזכר. "אני לכל קרב עליתי עם רצח בעיניים, ניצחתי תוך 20 שניות באיפון. המבט של אבא שלי בעיניים כשחזרתי - זה מה שנותן לי את הדרייב".
"המחשבה שהייתי יכול תרדוף אותי"
בסיומה של הקריירה המפוארת ועם הזדמנות אחרונה להגיע לאולימפיאדה רזבוזוב נאבק בפציעות וממשיך להתאמן, כשספורטאים רבים במצבו היו מוותרים על החלום. "אני עלול להצטער וזה ירדוף אותי כל החיים", מסביר יואל את ההתעקשות הסיזיפית להמשיך. "המחשבה שהייתי יכול, זה משהו שירדוף אותי ולא ייתן לי לחיות".
בסופו של דבר נותח יואל רזבוזוב, אך הניתוח נכשל והוא נאלץ לפרוש מהג'ודו.
רונאל פישר פגש את יואל רזבוזוב בשיעור "כל אחד יכול להצליח". צפו בשיעור המלא