אחרי שבועיים של חיפושים בהודו, מצאתי את עצמי. זה קרה בבית קפה טרנדי להפליא באחת מסמטאות מקלאוד גנג', העיירה אליה גלה הדלאי לאמה לאחר שגורש מטיבט. אחרי שתיית צ'אי באינספור דאבות (מסעדות הודיות) מעופשות, בהן הדלות הועלתה לדרגת אמנות, דווקא ישיבה בבית קפה שכאילו נגזר משינקין והודבק בסמטא הצדדית הזו, פתחה לי את הצ'אקרות.
מי מכם שמצקצק עכשיו בלשונו וחושב לעצמו – "על שום מה צפונבונית זו טסה להודו?! שתשב בבית קפה בשינקין האמיתי ולא תכתוב על זה טור", מתבקש להתאפק רגע ולהקשיב. הצ'אקרות נפתחו לי לא כי התנערתי מהודו ומצאתי מקום שמספק לי תחושה של ישראל. באופן פרדוקסלי למדי נדמה לי שדווקא שם, בבית הקפה הטרנדי להפליא הזה, קרה לי מה שקורה בהודו – התחלתי "להיות".
להיות זו משימה בלתי אפשרית
מה זה אומר להיות? על פניו, אין דבר קל יותר מפשוט להיות. למה לעזאזל אני צריכה להגיע להודו כדי להרגיש שאני הווה? הרי להיות זו הפעולה היחידה שלא דורשת תזוזה כלשהי, פיזית או מנטלית. אני קיימת משמע אני הווה. אז זהו, שזה לא מדויק. לפחות לא בתחושה.
אדבר עכשיו על עצמי, אבל נדמה לי שהדבר נכון עבור חלקים גדולים מעמיתיי לחברה המערבית, בעוצמות כאלה ואחרות - להיות זה ממש לא עניין מובן מאליו. להיות זו משימה קשה. קשה עד בלתי אפשרית. להיות זה לא לחשוב על הדבר שהפסדתי כשבחרתי בדרך זו ולא בדרך אחרת. להיות זה לא להיות שקוע בחרטה, ואפילו לא להתרפק על נוסטלגיה מתוקה. מצד שני, להיות זה גם לא להיתלות בחלומות עתידיים – כשאסיים את התואר/ כשאתחתן/ כשארזה אוכל סוף סוף ל... וגם לא לעשות דברים כדי שבעתיד יקרה כך או אחרת. להיות כאן, להיות עכשיו. להרגיש.
אצטער מאד אם תחשבו שאני מדברת בשפת הקלישאות החבוטות על אף שלא אעיז לטעון שלא כך הדבר, אבל מי ש"היה" פעם וזוכר את הטעם של לחוות את הרגע הזה ממש, ידע שהקלישאות בנויות על תחושות נוכחות מאד.
בתור חיילת ממושמעת בצבאות העולם המערבי אני תמיד צריכה לעשות משהו ועוד משהו ועוד משהו אחד אחרון. באופן שגרתי למדי אני מאחלת לעצמי איחול אוטופי שמסתכם במילה נחת, אבל ברגע שזו נוחתת עלי פתאום ואני מוצאת את עצמי בלי שום "משימה", אני מפתחת מיד תסמינים של התקף חרדה וממלאת מיד את הלו"ז בדברים ש"צריך לעשות".
רק לעיתים רחוקות אני הווה. אולי גם אתם.
ההודים פשוט יושבים
בהודו קשה מאד שלא "להיות" לאורך זמן. הודו כופה עליך את ההוויה ולא מעניין אותה אם זה מתאים לך או לא. יכול להיות שזה מתחיל עוד בארץ, בהשפעת היח"צנות המצוינת של הודו כמקום בה היעלמות מושג הזמן היא רק עניין של זמן, אבל למען האמת, בתור מישהי שקשה להרפות את אחיזתה החזקה מדי בצואר של החיים, אני חייבת להודות שליחצנות הזו יש גם בסיס.
הדברים הראשונים שגורמים לך להפסיק להיות תקוע בעבר או בעתיד, להפסיק למהר ולהרפות הם פשוטים למדי. למשל, נסיעה של 17 שעות באוטובוס מקרטע. זאת אומרת – נסיעה שעל פי סוכן הנסיעות ההודי אמורה לקחת 17 שעות אבל בפועל לוקחת 21 כי הנהג עוצר כל שעה בערך מסיבה שיתכן שאינה ברורה אפילו לו. העצירה כפויה. אתה עוצר ואין ברירה. בנסיעות באוטובוסים המקומיים לאורך הדרכים אפשר לראות בצידי הדרכים הודים יושבים. נשים, גברים, ילדים. יושבים. אבא שלי כמעט אף פעם לא סתם יושב, אם זה לא מול מסך הטלוויזיה או מול דפי העיתון.
זה ממשיך בהתנהלות הקולינרית של ההודים. אם בארומה איחור של 10 דקות בהגשת המנה הוא עילה לביטול ההזמנה, בהודו גם שלושת רבעי שעה הוא זמן לגיטימי להמתנה. עצבים על המלצר לא יעזרו. הם לא רלוונטיים. זה הקצב בו הדברים מתנהלים. בהתחלה אינסטינקט הפיוזים הקצרים עובד כהרגלו, אבל מהר מאד מסתגלים לקצב. מחכים.
עניין נוסף הוא המונסונים והשלשולים. יסלחו לי המונסונים שאני מציבה אותם באותה קטגוריה עם השלשולים, אבל מדובר בשני עניינים שטבעם אחד – גורמים שאינם בשליטתך ומשפיעים על קצב הטיול שלך. גם אם תכננת את היום הבא לפרטי פרטים שבוע מראש, קלקול קיבה קטן ולא נדיר, או מבול שמגיע אחרי יום בהיר, עלולים להחריב לך את התוכניות. עכשיו עוצרים.
לסיכומו של עניין, עוד לפני שנכנסים לקטע המהותי שמאחורי אווירת ה"שנטי" שאופפת את הודו, מה שאני מנסה לומר הוא שלא חייבים להאמין בשהייה, בעצירה ובהוויה כדי לממש אותן. העצירה כפויה, ועם הזמן מגיעה איתה גם תחושת ההרפיה.
חזרה בתשובה זו לא משימה
ובפניה חדה לגילוי נפלא שגיליתי השבוע ויתקשר אחר כך להודו ולימים האלה של רגע לפני ראש השנה. אני מקווה שאתם יושבים. כי הנה זה בא: אלוהים. שמו המפורש והבלתי ניתן להיגוי נקרא "שם הויה" (באופן עקרוני מדובר בשם שעל פי ההלכה אסור להגותו, אבל אני מקווה מאד שאלוהים יסלח לי כדי שאוכל להעביר לכם נקודה חשובה).
בלי להיכנס למשמעויות הנסתרות של השם, הפירוש הפשוט של שם הויה הוא בתרגום חופשי לאנגלית: being, להוות, להיות. השם, שהוא הכותרת, שהוא השלט איתו "מסתובב" אלוהים בעולם, הוא ההוויה. כשמשה שואל את אלוהים כיצד להציג אותו לבני ישראל, אלוהים ממתג את עצמו במשפט "אהיה אשר אהיה". אם אלוהים קורא ברחבי תבל "ה-ו-י-ה" , מי אני שאעיז לא להרגיש אותה במלוא עוזה?
מאז ומעולם תפסתי חזרה בתשובה כעוד "משימה" שנכנסת ללו"ז שלי: אני חייבת לעשות חשבון נפש, אני צריכה להצטער על חטאים, אני מוכרחה לעבוד על עצמי. להתחרט על העבר ולקחת על עצמי התחייבות חדשות וטובות לעתיד. אבל מה עם ההווה? מה עכשיו?
רבי נחמן אומר "היינו מקודם התשובה עדיין אין לו הוויה, כאילו עדיין לא נתהווה בעולם". אחרי שאדם עושה תשובה – הוא מתחיל להתהוות. "להיות". להיות זה להצליח להיות נוכחת ברגע הזה. זה לא להשקיע יותר מדי אנרגיות בסיבוב הצוואר לאחור או בלמסמר את עצמי לעתיד. זה לשמוח בחלקי. להינות מהדברים הקטנים בחיים. להודות. וגם, כמו שהודו לימדה אותי, או ליתר דיוק עזרה לי לגלות מה שידעתי עוד קודם – להרפות, להמתין, לשתוק.
פתאום אני מבינה ש"להיות" זה לא משהו שעושים כדי להצליח טוב יותר במשימות אחרות, או כדי להרגיש טוב יותר. פתאום נדמה לי ש"להיות" זה חלק ממה שעליי לעשות בעולם. זה סוג של חזרה בתשובה. של חזרה למקורות. של התחברות לקדוש ברוך הוא ולשמו יתברך, לשם "הויה". עבורי מדובר במובן חדש ומרגש של מושג ה"חזרה בתשובה" שמלווה את חודש אלול והימים הנוראים.
לא צריך לחכות לגודו
כשאני קוראת את מה שכתבתי אפילו לי הדברים נשמעים כמו דיבורים גדולים ומעט תלושים. אבל אני מבטיחה לכם שלא עישנתי כלום (בכל זאת, גם אמא קוראת את זה). למרות הכל ואף על פי כן, לקראת החדשה אני מאחלת לעצמי להיות. וגם לכם. שתהיה שנת הוויה. שנת נוכחות מלאה. שנת המתנה, שנת שתיקה.
אני לא מתכוונת שלא תהיו עסוקים, שכל היום תשבו ותמתינו לגודו. אפשר להמתין ולשתוק ולהיות גם כשחיים חיים עמוסים. "להיות" בכל דבר שעושים.
תהיה שנה זו אשר תהיה. ותהיו אתם אשר תהיו. העיקר ש"תהיו".