"אז מה למדת עליי מהריאיון?", שאל אותי שאול בסיומה של השיחה. בלי לחשוב פעמיים עניתי לו: "שאתה איש טוב". כן, לשאול בן אדרת (49), יש ארבע מסעדות מצליחות, ארבעה ילדים נהדרים מאורית אשתו שהוא מעריץ, ועדיין אכפת לו מה חושבים עליו. יכול להיות שזו אחת התכונות הבולטות שתרמו להצלחה שלו, כי חשוב לו שכולם תמיד יהיו מרוצים. מגיל שלוש הוא הוא כבר ידע שהייעוד שלו הוא לבשל ולהאכיל אנשים, הוא מעולם לא למד בישול בצורה מקצועית, גם לא התלמד במטבח לפני. הוא פשוט הקשיב לאינטואיציה. הגעתי לתרנגול הכחול שבבעלותו בכדי להבין איך הוא עקף את כולנו סיבוב, מבלי לעבור את המסלול הרגיל והמוכר.
"אני לא מבין מה זו הצלחה בעינייך", הוא מברר איתי כשאמרתי לו שאנחנו הולכים לדבר על ההצלחה שלו. "זה יכול להיות סתם טבח זוטר, סתם ברמן ומלצרית שיודעים למכור כמו שצריך, מישהו שעושה, שמשאיר איזה חותם בחיים שלו. רוב האנשים שמסתכלים על הצלחה ישר רואים מולם את הדולרים. עכשיו, במרתון תל אביב, השתתף בחור, קצין שנפצע בלי שתי ידיים ובלי שתי רגליים, עם קביים ופרוטזות, והוא רץ מרתון. איזה יופי, זאת הצלחה".
"אני לא מפחד מביקורות"
שאול מודע להצלחתו, אבל את הקרדיט העיקרי הוא נותן לאורית, אשתו האהובה. הרבה זמן לא שמעתי גבר שמדבר על אשתו בגאווה עם ניצוץ בעיניים של נער מתבגר, במיוחד אחרי עשרים וחמש שנה שהם יחד. פייר, התרגשתי. "את אורית שלי הכרתי כשהיא עוד הייתה ילדה בת 16, אני הייתי בעל בר והיא הגיעה לבלות. היום אנחנו עובדים יחד. היא אישה חזקה, אמא נהדרת לארבעת הילדים שלנו, יודעת לתפעל, ליצור. אורית היא פגז, חבל על הזמן. עם כל הטירלול של החיים הכל אצלה תמיד טיפ טופ - הבית, הילדים, הכל מתוקתק. כל מי שפוגש אותה מתאהב בה". וככה מתחיל הריאיון שלנו פחות או יותר, אופטימי.
שאול הוא בן בכור מתוך ארבעה אחים, לאמא מנהלת כוח אדם בחברת ביטוח ואבא קבלן צנרת ומיזוג אוויר. "נולדתי להורים שהם אנשי עבודה. אין כזה דבר אצלם להיות חולים או לפספס עבודה. מה שנקרא סוסי עבודה, גדלתי בבית ממוצע שאף פעם לא היה חסר לנו כלום. דירת 3 חדרים, כל האחים בחדר אחד. תמיד עבדתי בתור ילד, לפחות שעתיים בכל יום. הייתי שליח וקופאי בבתי קולנוע ובמשרדי כרטיסים, ותמיד הסתובבתי עם ערימות של כסף שאני הרווחתי. תמיד ידעתי איך להתנהל עם כסף, לא בזבזתי. שמרתי את הכסף וידעתי שיום אחד אני אעשה איתו משהו. לפתוח מקום היה החלום הגדול, וכבר מגיל 3-4 ידעתי שאני אהיה במטבח".
איך ההורים שלך קיבלו את הבחירה שלך?
"הם ראו את הטיפוס וידעו שזה מה שיהיה. אמא שלי אמרה לי לך עם החלומות שלך, אבא שלי עשה לי טיפונת שרירים אבל בסוף זרם איתי. כשיש לך תמיכה מההורים, זה משנה את כל התמונה. בגיל 22 כבר היה לי את הצצה, בדיוק השתחררתי מהצבא. היה לי חבר ילדות שמגיל 15 היינו יוצאים ומבלים, ואמרנו שגם לנו צריך להיות כזה מקום אז זה מה שצריך לעשות. חברנו לצצה שהוא היה יחצ"ן חזק במסיבות, מצאנו מקום ברמת השרון, ויאללה הלכנו על זה. עד היום הוא קיים. אני זוכר שעשינו הכל לבד. כולל את השיפוצים והתכנון, אבא שלי עזר לי.
"הייתי בן 28 אחרי שמכרנו את הצצה, הגענו למיצוי אחרי 6 שנים, והגיע הרגע לפתוח את מה שתמיד חלמתי. הייתה לי מחברת שבה היה רשום בדיוק מה אני רוצה לפתוח. חזון של אחד לאחד איך המקום שלי הולך להיות ולהיראות. אורית מצאה מקום, עמדנו רבע שעה ברחוב, צ'יק צק סגרנו ויצאנו לדרך של קימל. אז לא היו כמעט מסעדות צרפתיות, היו רק 4-5 מסעדות, ורציתי לפתוח צרפתית טובה ומזמינה יותר. לא הייתי בצרפת לפני שפתחתי את קימל, אבל יצא טוב. קראתי, למדתי, רשמתי, ציירתי משהו בראש. רציתי ליצור מקום שזמין לאנשים, אמרנו שנעשה מקום שמח, כפרי, שמתאים לישראלים. בנינו את זה ויצא בסדר, הילדים גדלו לתוך העשייה שלנו ואורית תמיד עבדה יחד איתי".
כל החיים שלך גרת בתל אביב, מה פתאום מסעדה בגלבוע?
"רוב השפים חולמים על מסעדה כפרית באיזה עמק או כפר, אז גם לי היה את החלום הזה. יום אחד בא בחור שעבד איתי והמליץ לי על המקום, אמרתי לו בוא נעשה טיול. הגעתי למקום, ראיתי את הנוף וממש רציתי להישאר שם. זה מקום כמו חו"ל. נוף מהסרטים, אורית לא רצתה את זה בהתחלה, אבל בסוף הסכמנו יחד. הלכתי עם האינטואיציה. זו שעה נסיעה בסך הכל, מקום מדהים, לא ממש צפון. האוכל שם ביסטרו אזורי למשפחות, זה מתנהג אחרת מתל אביב".
אחרי קימל המצליחה, בן אדרת הבין שהוא חייב לעלות מדרגה ולהתחדש וכך התחיל הרומן שלו ושל אורית עם התרנגול הכחול. בימים אלו מסיים את ההרצה של המסעדה החדשה שלו "מיסטר ומיסיס לי", אסייתית שממוקמת במגדלי צמרת, ממש מול התרנגול הכחול, חביבת המעושרות. על אף הצלחתו הרבה, חלק מהמבקרים הישראלים לא פרגנו לאוכל של בן אדרת.
מה דעתך על הביקורות?
"מביקורות אני לא מפחד, מביקורות אני לומד, החוכמה היא למצוא את הדברים הנכונים שיכוונו אותי. שקליינט אומר שמנה לא לטעמו זה מעליב. הביקורות לא מעניינות אותי. יש מבקרים מרושעים שאני לא מבין מה הם אוכלים בבית. אני חושב שיש צורה לבקר. בחיים הם לא כתבו טוב על מישהו. כאילו הם אלילים, הם לא מעניינים, מי שמעניין אותי זה אנשים, שהם באים ונהנים, מסעדה שקיימת 21 שנה, זה המדד להצלחה".
מה הייחודיות שלך? למה המקומות שלך כל כך מצליחים?
"אין בי משהו מיוחד, אני חושב שאני יודע לקרוא את האנשים, מסתכל על חתך רחב, שפונה לכולם, בכל יום באים קהלים אחרים ואני רוצה לתפוס את כולם. כשאני מגיע למסעדות אני מאוד משתדל להיכנס למטבח. אם היית שואלת אותי מה אני רוצה - זה לא להתעסק בטררם מסביב ולהיות במטבח. בקימל הייתי רק במטבח. בכל מסעדה יש לי את הפינה שלי ושם אני מבשל כשאני מגיע".
מה אתה הכי אוהב לבשל?
"הבישול מגיע מאיזה שהוא חשק, וחשק הוא יצר של רגע. עכשיו, למשל, אני חושב מה בא לי לאכול בצהריים. כל שנייה מתחשק לך משהו אחר. היום בא לי להכניס עוף שלם עם קילו מלח ולזרוק לתנור, סלט עם עגבניות וכוסברה, וזה מה שבא לי לאכול".
מה אתה הכי אוהב לאכול?
"בכל יום אני חוזר הביתה בשלוש בצהריים כדי לאכול. את השאריות שהילדים השאירו מהאוכל של אורית. במסעדות אני בקושי אוכל כי כל היום אני טועם, אז זה כבר לא מגרה אותי. אני איש של בית. תני לי עוף, תני לי פתיתים, אורז, קציצות".
השאלון של שרון
מחשבה ראשונה על הבוקר: "מה חדש בעיתון? מה אני אעשה היום? איזה כיף. תמיד קם עם חיוך".
אם היה לי את כל הכסף שבעולם: "אותו דבר, ממשיך לעבוד. אותם מכנסיים, אותה חולצה".
בגד מזל: "לא מאמין בזה. יש לי שבעים מכנסי שף, 50 חולצות ג'ינס, תחתונים בצבע אפור, חולצות טריקו בצבע אפור. זה הרגל".
אדם מעורר השראה: "אני פחות מסתכל על אחרים ופחות לוקח דוגמאות. בחיים לא קינאתי באף אחד. מסתכל רק על עצמי, מנסה לראות בכל אחד את הדברים הטובים, את היכולות".
אנשים מוצלחים בעיני הם: "אמא שלי. כי היא בנתה את החיים בארבע ידיים. הרימה משפחה כמו שצריך, הגיעה לרמה גבוהה בעבודה. אנשים מתפעלים ממנה, היא כמו אשתי. מדהימה".
ספר מעורר השראה: "'לא שם זין' של דן בן אמוץ".
אומן מרגש: "אוהב מוסיקה יוונית".
הכי אוהב בשעות הפנאי: "תשבצים, לקרוא עיתונים, ספרות מקצועית, מגזינים של יין. אוהב לדוג ולרכוב על אופניים - בכל יום אני רוכב מהבית עד קימל".
עוד עשר שנים: "שאלה קשה. החיים לוקחים אותך לכל מיני מקומות, אבל בגדול אותו דבר, אולי אפתח מלון בוטיק".
עם מי היית רוצה לאכול ארוחת בוקר: "אני כבר שנים רוצה לבשל לרון ארד. נורא רוצה שהוא יחזור, איזו ארוחה אני אכין לו".
אצל מי היית רוצה לאכול: הייתי חוזר לאוכל של הסבתות שלי. הן היו עושות אוכל במטבח קטן בגז קטן עם פתיליות. יש לי סבתא אחת עירקית ואחת יוונייה".
למה בחרתי בך כדמות מעוררת השראה? "כי אפשר לומר שאני בחור מצליח. כי להקים ארבע מסעדות ומשפחה ולעשות את זה טוב ולאורך זמן זה אומר משהו. קימל קיימת מעל עשרים שנה. מגיע לי וי קטן".
נותן לעצמך על השכם? "נותן לעצמי לטיפה וסטירה. אף פעם לא שלם, לא סגור על עצמי, תמיד צריך לשפר ועוד ועוד".
תכונה שהיית משנה בעצמך: "כל הזמן אני מנסה לשנות את עצמי. הייתי רוצה להיות יותר רגוע, פחות ביישן, תכונה שלמדתי להשתחרר ממנה. פחות מסודר ופחות יקי אבל זה חלק מהחיים - סדר וארגון. לדעת בדיוק מה אתה הולך לעשות ואיך. צריך מאוד לעזור למזל בחיים. מזל זה בונוס קטן של החיים".
למי אתה הכי מקשיב? "לכולם. אבל תחושת הבטן שלי תמיד נכונה".
מה סוד ההצלחה? "חזון, להעז, להיות מסודרים, לעשות נכון, להתייעץ. מי שרוצה להצליח בתחום המסעדנות צריך להיות סופרמן קטן. גם לנהל אנשים, לבשל, לשרת, להיוץ נחמד, לסחוף, ללמוד מטעויות, לשמח אנשים, לדעת ליהנות, לתת, לתרום, ליצור מקום נכון. מיליון ואחד דברים כדי להצליח".
>> יש לכם סיפור הצלחה? מוזמנים לפנות לשרון