התאבדותו הסטרילית של עדי טלמור, לפני מספר שבועות, זעזעה רבים. התאבדות נתפסת לרוב כמעשה בעייתי, לא נורמטיבי, לעתים אף אפל. בתי החולים בארץ ובעולם מלאים באנשים חולים שיעשו הכל על מנת להרוויח עוד רגע של חיים, ומנגד יש אנשים שנוטלים את נפשם בכפם, לעתים באופן קל דעת, מבלי להעריך את מתנת החיים הגדולה שקיבלו. אבל ההתאבדות של טלמור נתפסה באופן אחר. הוא הלך אל מותו באופן צלול, מודע, פיכח ואף מוסדר. לא סתם ירייה בראש אלא הליכה עם פאסון - בשוויץ, בחברה מסודרת, בהליך ידוע מראש, עם צוואה מדוקדקת ומתוקשרת.
על משמעותן של ההתאבדויות ביהדות כבר דיברנו בעבר. על פי היהדות, מדובר באחת העבירות הגדולות ביותר שאדם יכול לבצע בחייו, והסבל מכך בעולם הבא - בהתאם. אך במקרה טלמור (ובמקרים רבים אחרים) עולה השאלה: ומה קורה אם ממילא הרופאים טוענים שלא נשאר לאדם לחיות, מה גם שאת שארית חייו הוא יעבור בסבל תופת? האם אז הוא יוכל בכל זאת לשים קץ לחייו ולצאת נקי על פי היהדות?
"כשהנאצים עלו לשלטון, הם ערכו את מבצע אותנסיה", מקדים הרב אלי עמר. "הם פנו לכל מי שיש לו בבית נכים או חולים לא פרודוקטיביים, בדרישה להסגיר אותם לשלטון. לאחר מספר שבועות הם קיבלו הביתה צנצנת של אפר לזכר יקיריהם. העם הגרמני קיבל את זה בשוויון נפש. האנשים חשבו 'למה להם לחיות כך אם הם ממילא חולים ולא תורמים, ואף מהווים נטל?'. שנים לאחר מכן, כאשר המציאו את הפיתרון המהיר להשמדת העם היהודי, גם את זה קיבל העם הגרמני בשוויון נפש".
לא באנו ליהנות
הרב עמר מסביר שליהדות יש עמדה שונה לגמרי בכל הנוגע למערכת החיים והסבל שבתוכה. "היהדות לא רואה את החיים כפלטפורמה להנאה בלבד אלא כתפקיד", הוא אומר. "הקב"ה נותן לאדם את החיים, והוא היחיד שיכול לקחת אותם. אם יש קושי או סבל - מדובר בהתמודדות שהגיעה מאלוקים, ולא משנה איזו התמודדות. גם חבר'ה בסיירת אוכלים בוץ ושוכבים על החולות, אבל זה חלק מההתמודדות. אדם חולה צריך להתמודד עם הסבל, ולשרוד בצורה טובה את מה שנותר לו בחייו. היו בעבר אפילו צדיקים ששמחו מהייסורים. זה לא מזוכיזם, אלא תפיסה שהייסורים נועדו לזכך את הגוף ואת הנשמה. ואם זה מידי אלוקים, בוודאי שאין טעם לבוא ולשלוח יד בנפשך. הנשמה היא לא שלך. אלוקים הוא הסמכות היחידה שלוקחת את הנשמה. התפקיד היחיד שלך הוא להתמודד".
ואם האדם מרגיש שההתמודדות הזו היא מעבר לכוחותיו?
"אני יודע שקל לדבר מבחוץ, אבל אם הקב"ה הביא לאדם התמודדות מסוימת, זה אומר שיש לאדם יכולת לעמוד בה. הרי כתוב שהקב"ה לא מעמיד את האדם בפני ניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. כל אחד מקבל התמודדויות לפי יכולתו".
ואם הוא לא עמד בה, מה זה אומר בפועל?
"לא רק שתיקון נשמתו בעולם הזה נפגע - האדם לא נפטר מהבעיה, אלא רק מעביר אותה למוקד אחר. ושם הסבל הוא לא פחות קשה".
ציינת שצריכים להתמודד בכבוד. מה זה אומר לגבי תרופות ומשככי כאבים?
"לכאורה אדם יכול להגיד שאם אלוקים הביא לו את הכאב, הוא יתמודד איתו. אבל זה לא נכון. אם הוא יכול להקל את הכאב ולהמשיך את ההתמודדות - זה רצוי".
אז האם מדובר בהתאבדות לכל דבר?
"על פניו בוודאי, אך זה תלוי ברגע ההתאבדות. אם אדם לא היה שפוי, הוא לא נקרא 'מאבד עצמו לדעת'. אבל ברגע שאדם עושה את זה בצורה מפוכחת וצלולה - זה בהחלט בעייתי. עם זאת, כמובן שאנחנו לא באים לשפוט. אומרים חז"ל 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו', ויש אומרים 'אל תדון בכלל'. אבל ברמת העיקרון, זוהי הגישה".
הנשמה לא שלך
לנשמה של מתאבד תהיה תקומה?
"אינני יודע. אני רק יודע שהזוהר הקדוש כותב שיש סבל עצום למתאבד בעולם הבא. לא רק שהוא לא סידר את המצב ולא פתר את הבעיה - הוא סיבך את עצמו פי כמה. אצל אדם שנפטר, הנשמה צריכה לעכל את הסטטוס החדש. כאשר מדובר במי שמאבד עצמו לדעת, הנשמה מודעת לחלוטין לטעות שהיא עשתה".
לגבי עדי טלמור, יש חילוק בין אופן המוות שבו הוא בחר לבין התאבדות "רגילה"?
"התשובה שלילית. הוא הביא את עצמו למקום שבו הוא אפשר המוות שלו. הוא כרך את החבל מסביב לצוואר, רק שכאן היה מדובר בחבל מודרני".
הרב פנחס בדוש מחדד: "מי שבונה - מותר לו להרוס. מי שנותן נשמה - הוא זה שייקח אותה. המשנה אומרת באבות 'על כרחך אתה חי, על כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא'. אין לנו בעלות על החיים כדי לבחור מתי להפסיק אותם.
"עלינו להבין שאנו לא יודעים חשבונות שמיים. רגע אחד של ייסורים בעולם הזה שקול כנגד שנים של ייסורים בעולם הבא. לכן צריכים להבין שאם הקב"ה גוזר על אדם לחיות בצורה מסוימת - אמנם צריך לנסות להתרפא, אבל מעבר לכך, יש לשמור על החיים. המתת 'חסד' היא רצח. הגמרא אומרת שאפילו 'מעצים עיניו של גוסס', כלומר אדם המקרב לו את המוות בכמה שניות - נקרא רוצח. לא משנה אם לקחתי חיים של מאה שנה או של כמה שניות, רגע של חיים הוא עולם ומלואו.
"רצח במועדון או רצח בשוד לא שונה בהרבה מרצח על מיטה עם סדין לבן בשוויץ. זה רק מעיד עד כמה חוסר אמונה מוביל לחוסר משמעות בחיים. משם מגיעים למעשים מצמררים כאלה".