פרשת "ואתחנן" היא אחת הפרשות המרכזיות בתורה כולה, ובה משחזר משה את מעמד הר סיני וקבלת התורה, וחוזר שוב על עשרת הדברות בשינויים קלים. שם הפרשה שובר לי את הלב - היא נקראת כך כי היא נפתחת בתחנוניו של משה לאלוהים שיכניסו לארץ. אלוהים מסרב, ואפילו מצווה על משה להביט לעבר הארץ שבשעריה לא יבוא. אחר כך משה מצווה לעודד ולחזק את ליבו של יהושע בן נון, מי שיחליפו בתפקיד מנהיג העם.
משה הוא אחת הדמויות התנ"כיות האהובות עלי, והאופן האצילי שבו הוא מתמודד עם האכזבה העצומה הזו רק מראה באיזה מנהיג בעל שיעור קומה מדובר. אני רק לא מבינה מדוע בחר אלוהים לדבר אל משה במילים כה קשות. הוא הרי יודע שמשה ימלא אחר כל מה שיאמר - לא צריך לדבר אליו ככה.
אני חייבת לשתף אתכם בשאלות ששבות ועולות בי בכל פעם שאני קוראת את עשרת הדברות: מי? מי החליט? מי החליט איפה עובר אותו קו דמיוני בין הדברות שמגדירות את האדם כדתי (כלומר: מצוות שבין אדם למקום, כמו שמירת שבת) לבין הדברות ה"חברתיות" יותר (והנחשבות פחות) כמו 'לא תרצח' ו'לא תנאף'? אם לחדד יותר את השאלה: למה רוצח שמקפיד על שבת וכשרות נחשב עדיין כ'דתי', למרות שעבר על אחד האיסורים החמורים ביותר הקיימים?
יכול להיות שהתשובה טמונה בכך שהדברות החברתיות יותר הן אוניברסליות, ובני האדם שמקיימים אותם אינם דתיים בהכרח. אבל למה, למען ה', מי שעובר עליהן לא מוקע מיד על ידי החברה הדתית כ'רוצח' או כ'גנב'? למה המצוות החברתיות הן שניות במעלה להגדרה הדתית? מי החליט שחניון סגור בשבת, למשל, חשוב יותר מדיני נפשות? ולא, איני שואלת על מנת לקנטר, התהייה והכאב שלי הם אמיתיים.
הלאה. "כִּי-תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ; וְהִשְׁחַתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ" - משה חושש מפני האפשרות שלאחר תום ההתרגשות והשמחה בעקבות הכניסה לארץ, ישכחו בני ישראל את התחייבויותיהם כלפי אלוהים שהוציאם ממצרים, וישובו לעבוד עבודה זרה. משה בוחר לשתף אותם בחשש הזה ולהזהיר אותם מפני העתיד לקרות.
יש השואלים מדוע משבית משה את השמחה על הכניסה לארץ בנבואות הקודרות הללו, אולם אני חושבת שמשה מגלה כאן הבנה פסיכולוגית עמוקה לנפש האדם (ולנפש בני ישראל ההפכפכים בפרט). הוא יודע שלאדם זכרון קצר, הוא יודע שהנפש האנושית מתרגלת מהר מאוד לטוב ומעדיפה להדחיק את הרע ומשם – קצרה הדרך לשכחה גמורה. "תזכרו", הוא מבקש, "קחו בחשבון שאתם יכולים לשכוח". הוא כמובן ידע על מה הוא מדבר.
שבוע טוב.
ראיון עם יובל עובדיה שעזב את הוליווד, חזר בתשובה ויוצר כעת סרטוני יהדות
סיפור לשבת: מעשה בשמרל וברל - האחד מוצלח, השני פחות. אבל הגלגל תמיד מסתובב