אין ספק שאלוהים מכיר את ברואיו הקטנים. פרשת "בחוקותי" נפתחת בהבטחות מפתות: "אם תלכו בדרכי", מבטיח אלוהים, או אז הכל יהיה נפלא ממש. שלום ושלווה, אושר ועושר בריתות ושפע, תופינים ומגדנות וכל מה שיחפצו הלבבות האנושיים הקטנים. אבל כמובן שעם הגזר הכתום-כתום הזה מגיע גם המקל: "אבל אם לא" מזעיף אלוהים פניו, "אם לא תקיימו את דברי..." וכאן ניתך גשם של איומים וקללות מפחידות ואפקטיביות למדי.
הנה כמה דוגמאות: "והפקדתי עליכם בהלה, את השחפת ואת הקדחת... את חיית השדה... חרב נוקמת שממה" והשיא: "ואכלתם את בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו", היש מאיים מזה? אמהות אוכלות את בשר ילדיהן? כמובן שכל תיאורי האסונות שיבואו על עם ישראל המובאים בפרשה, מפורטים ונרחבים הרבה יותר מכל אותן הבטחות מתוקות שתיפולנה בחלקו, אם ימלאו אחר דברי אלוהים.
מעולם לא אהבתי את פרשת "בחוקותי". למען האמת, לא הבנתי למה אלוהים זקוק לכל אלה, מה רע בכמה רמיזות? למה נדרש כל הפירוט המאיים הזה? אבל אט אט חדרה למוחי ההכרה: אנחנו אלה שדורשים את זה, אלוהים יודע כנראה שלא די במילים המתוקות ושההבטחות לכאב ולסבל צריכות להיות מוחשיות.
במהלך השנים ניסו פרשנים לרכך את ההבטחות הקשות, אמרו לנו ש"זו לא בדיוק הכוונה", "זה רק תיאורטי" ו"אלוהים לא באמת התכוון לזה פשוטו כמשמעו". אבל אני לא חושבת כך. להערכתי אלוהים התכוון לכל מילה. הוא יודע טוב מאוד עם איזה עם יש לו עסק - עם שצריך לקבל את זה במקלות ולא בגזרים.
אבל עם כל הקשיחות, לדעתי ההבטחות הקשות חושפות דווקא את צידו הפגיע של האל שמתגלה בפרשות האלו מספר פעמים, כילד המתחנן לסביבה - "תאהבו אותי". כי אלוהים המאיים והקשה הוא אותו אלוהים הפוחד להישאר לבדו, אותו אלוהים התובע בפרשה "לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה" (ולא בפעם הראשונה). רבות כבר דובר למה אלוהים מעוניין בבלעדיות, מדוע הוא אינו מוכן לחלוק בבני ישראל עם אלים נוספים, והאם מדובר בצורך ממשי של אלוהים או בהבנה שלו שכך מוטב לבני ישראל, ולטובתם עדיף שלא יתרוצצו בין מאות צלמיות, פסילים ואלילים שונים.
ושוב, כמו בתחילת הפרשה, נראה כי אלוהים שבשמיים מכיר היטב את ברואיו עלי אדמות. יכול להיות שהשקיף קדימה מרחק אלפי שנים וידע כי הצורך להעריץ הוא צורך חזק מעין כמותו? יכול להיות שראה אותנו כיום, שטופים בהערצה (מוצדקת וכזו שאינה מוצדקת)? יכול להיות שידע כי הצורך שלנו להמליך עלינו מלכים ולסגוד להם, הוא צורך שבלתי אפשרי כמעט לשלוט עליו?
אין לי כוונה ליילל כאן על "תרבות הריאליטי" וכו', בתקופת המדבר לא היתה טלוויזיה ולא מגזיני בידור ועדין, היה צורך חזק להזהיר את בני ישראל מסגידה לאלילים. הצורך הזה הוא כה חזק שכנראה כמעט ולא ניתן להשתלט עליו. בכל דור הוא לובש פנים שונות ולא, הדור שלנו הוא לא הגרוע ביותר. אנו פשוט צריכים להיות מודעים לצורך הזה ולכך שאנו אלה שממליכים עלינו את כל אותם אלילים, (ואחר כך מנפצים אותם בחדווה אל הסלע). אלוהים כנראה באמת מכיר אותנו, אני רק מקווה שיש לו הרבה סבלנות.
שבוע טוב.