"הוא לא השתנה", "היא לא למדה את הלקח", "לא למדנו כלום ממה שקרה", כמה פעמים יצא לכם לשמוע את המשפט הזה, שלרוב נאמר בנימה חינוכית או בקורטוב נזיפה?
אין דבר אהוב על בני האנוש מאשר "לימוד לקח". אנו מצפים שבני האדם ילמדו מניסיונות העבר ובפעם הבאה שיעמדו באותו המצב ינהגו אחרת, מניסיון. זה גם נותן לנו תחושה חזקה של צדק.
מסתבר, שגם יוסף זקוק לתחושת הצדק הזו שמלווה את ה"למדו את הלקח". רק תראו מה הוא מעולל לאחיו! מאשים אותם בריגול, נוזף בהם, עוצר אחד מהם, מאשים בגניבה את האחר, משפיל אותם ללא הרף ולא נראה שהוא מתכוון לעצור. מה כן גורם לו לעצור? ההבנה שהם "למדו את הלקח", השתנו, כבר לא מה שהיו. כן, את זה יוסף שלנו אוהב.
בתחילת הפרשה, ניגש יהודה אל יוסף ומתחנן על נפשו של בנימין, צעיר האחים, שמואשם בגנבה. "בבקשה ממך", פותח יהודה, "יש לנו אבא זקן שקשור מאוד אל הנער ואוהב אותו יותר מכל האחים". ליוסף זה כמובן נשמע מוכר מאוד, שהרי גם הוא היה הבן המועדף שאביו אהב יותר מכל האחים. "ויותר מזה", ממשיך יהודה, "היה לנו אח שנטרף על ידי חיה רעה ואבינו פשוט לא יעמוד באובדן בן אהוב נוסף. אני מוכן להישאר כאן במצרים כעבד ובלבד שאחינו הקטן ישוב לאביו".
וזאת הנקודה שבה יוסף נשבר.
הוא מוציא את כל משרתיו מהחדר (יש אומרים שבגלל שהתכוון לחשוף לפני האחים את העובדה שהוא נימול, ובכך לחזק את טענתו שהוא, יוסף, שליט האימפריה, הינו יהודי) ומתחיל לגעות בבכי. יוסף הקשוח וקר הלב, נשבר ובוכה. "זה אני יוסף", הוא אומר להם "העוד אבי חי?".
האמת, אם להיות מעט קטנונית, אם שלום אביו היה כל כך מעניין אותו, הוא יכול היה לברר בעצמו אם הוא חי או מת. מרגל מצרי אחד שהיה נשלח בפקודתו, היה עושה את העבודה במהירות ויעילות. אך לפי פרשנים מסוימים, יוסף נטר לאביו על שלא חיפש אחריו במצרים כל השנים ההן. אבל עכשיו כל זה לא איכפת. יוסף בוכה.
מה גרם לרגע השבירה ההוא של יוסף? מה גרם לו לגעות בבכי? ההוכחה שאחיו אכן השתנו, שהם אכן "למדו את הלקח" ובאופן מושלם, שהרי העבר שוב חוזר על עצמו: שוב ישנו בן קטן (בנימין) שמועדף על האב, רק שהפעם במקום לעורר את טינת האחים, הם לא מוכנים להעמיד את האב שוב במצב של אובדן, לא מוכנים לוותר על אחיהם הקטן. הם למדו מהעבר ויוסף מרוצה.
"תביאו את אבא למצרים", הוא אומר, "אני כבר אדאג לו". ויעקב אכן יורד למצרים (בצעד שבהמשך יתברר כמוטעה למדי, ויוביל לשעבוד מצרים).
אז מה היה לנו? אחים שלמדו את הלקח, שעמדו (שוב!) מול אותה הסיטואציה, רק שהפעם נהגו בצורה שונה. ובמהלך כתיבת המילים האלו, כשאנו עדיין נתונים במצב לחימה, מקננת בי התחושה שגם אנחנו למדנו מעט את הלקח מהסיטואציה הקודמת שהיינו מצויים בה במלחמה הלא רחוקה ההיא, מלחמת לבנון השנייה.
ה"לקח" הזה נמצא באוויר, בצורה בה מתבטאת ההנהגה הבכירה, בדיווחים התקשורתיים, בזהירות מפני הפעילות הקרקעית. אנו זוכרים את המלחמה הקודמת ופועלים בהתאם. כנראה שיש בנו את היכולת ללמוד מהעבר, ואם זה כך, אז אולי יש מקום לאופטימיות זהירה. מאוד זהירה.
שבת שלום (וביטחון)