אלוהים אדירים, איזו פרשה זו בראשית! כל הד.נ.א. האנושי מתקתק בתוכה: מפץ גדול, עולמות חרבים, זוג מסוכסך שמגורש מביתו, רצח בתוך המשפחה, דם וקנאה, צפעונים וחמלה, פרויד ומתושלח פסיכולוגיה ועירום וגם אלוהים גדול וצודק אחד.
זה אולי יפתיע אתכם, אבל ערש האנושות נפתח דווקא בצורה נעימה: "זכר ונקבה ברא אותם", אומר הכתוב על בריאת בני האדם ומיד מייעץ להם להתחיל בפריה ורביה, שזה כמובן רעיון מועיל ומהנה ביותר.
אבל שימו לב מה קורה בפרק הבא: "ויאמר אלוהים לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו". יפה מאוד שאלוהים דואג לאדם הראשון לחברה, אבל מה קרה ל"נקבה" שנבראה רק לפני כמה פסוקים? יכול להיות שהיא עדיין קיימת ומהלכת בגן, הרוח פורעת את שערותיה והיא משחקת עם ארנבונים וחזירי בר, בעוד אדם הראשון מרגיש "בודד"? שהרי אין זה סוד שגם בתוך מערכת זוגית אפשר להרגיש האדם הבודד ביותר בעולם.
ואם זה אכן המצב, ולפני חווה נבראה אישה נוספת, אז מה יהיה מעמדה של חווה שנבראה אח"כ? אשה שניה? אולי פילגש? ואולי כפי שקורה ביותר מדי מקרים (אבל לא אצלנו בגן עדן, מה פתאום) אדם הראשון בכלל הרג וטמן בחול את אשתו הראשונה ובכך סלל את הדרך לאשה מספר שתיים? לאלוהים הגדול הפתרונים.
וכאן באים חז"ל ומצילים את אדם מביגמיה, או מישיבה בכלא. לפי המדרש חווה היא אכן האשה השנייה. האשה הראשונה שנבראה יחד עם אדם היתה לילית, אשה לוהטת, אסרטיבית, גברית ומינית שדרשה שוויון מלא ביחסיה עם אדם (ומלחשים עליה שאף תבעה להיות מעליו במהלך יחסי המין, שלא נדע). אדם, מסתבר, לא אהב את בת הזוג האסרטיבית יתר על המידה והתלונן בצינורות המקובלים. הצינורות המקובלים הבינו לליבו של אדם ולילית הסוערת והנהדרת פשוט גורשה מגן העדן, בלי בית דין רבני ובלי נעליים. היא עוד תשוב ותמלא תפקיד מרכזי בסיוטי הלילה של גברים ותהפוך למלכת האופל של אגדות עם יהודיות, אבל בינתיים היא מגורשת מגן העדן בלי יותר מדי סנטימנטים.
וחווה מה? כאן מגיע סיפור הצלע המפורסם (פרויד משתולל בקברו) וחווה שלנו נבראת ומשמשת כעזר כנגד יפה וצייתנית. לוקחות בדיוק כמה שניות עד שהיא נתקלת בנחש הגדול והרע (והגוי) והיא ובן זוגה מגורשים מגן העדן ופוגשים בחיים האמיתיים.
לפעמים אני לא יכולה שלא לתהות מה היה קורה אם אדם הראשון היה קצת יותר סובלני ופחות תינוק אגואיסטי ופחדן והיה נשאר עם לילית אשתו הראשונה. זו ששום נחש לא יכול היה לסובב לה את הראש.
אבל הוא התנהג כגבר מצוי - אני לא רוצה את האשה האסרטיבית והכוחנית הזו, אני רוצה אותה מותק - וכך בלי דעת יצר את שני הארכיטיפיים הנשיים שעתידים לשרוד לעולם: חווה ולילית.
אין כל ספק שציפי לבני משתייכת לטיפוס מסוג חווה. האם המעטירה, העזר שכנגד, זו שנבראה מצלעו של אריאל שרון, זו שמשחקת נכון במגרש עם ה"בנים", זו שהחליפות המחוייטות יושבות עליה טוב, זו שהיתה יפהפיית המוסד ואהובת המערכת והמנהל התקין, זו שדומה שפוחדת להפגין את השרירים שבטח חבויים לה איפשהו. היא יודעת מה ילדות טובות לא עושות.
זה מזכיר לי שבאחד ממוספי העיתונים רואיינה לאחרונה לילית, כלומר לימור לבנת. הפוליטיקאית הלוחמנית האגרסיבית והאסרטיבית, זו שגורשה מגן העדן. הראיון שנתנה היה אמנם מהסוג המפוייס, עם המון קלוז-אפים רכים ואצבעות רגליים חשופות שמונחות על ספה רכה, אבל מבעד לשורות ניכרה היטב לילית הישנה, המתעמתת, שכולה אש ולהבה ואינה מנסה לרצות איש. אבל איפה היא עכשיו ואיפה לבני, שותפתה הוותיקה לאותו בית הגידול.
לפי אחת הפרשנויות, אדם הראשון נגעל מלילית בגלל שראה כיצד נוצרה מדם והפרשות. פרשנות אחרת אומרת שלילית נבראה מעפר מלוכלך ולכן שולחה לדרכה. כך או כך, הליליות של העולם לא פוחדות ללכלך את הידיים ואין להן בעיה לשחק קשה ומלוכלך, גם אם ה"בנים" ושאר הציבור לא אוהבים את זה. את לבני אוהבים כאן בוורסיה הנקיה שלה והיא משתדלת לתת לנו מזה. כל זה טוב ויפה, אבל גן העדן בוער לה מתחת לרגליים, שלא לדבר על כל הנחשים שמסתובבים חופשי.