ניר ברעם התקשר ברביעי בבוקר: "את באה להפגין נגד סגירת מפעל פרי הגליל?", הוא לא בזבז זמן.
"מתי ההפגנה?" שאלתי, והוא ענה "מחר", ונענה ב"אבל אני עובדת מחר ולא יכולה, ואולי בהמשך ואם יצטרכו". נראה לי שבנקודה הזו הוא כבר הוריד את השפופרת ועבר לניסיון השכנוע הבא שלו.
בסופו של דבר הגיעו שלושה סופרים כדי להפגין כנגד סגירת המפעל: ניר, איריס לעאל ואמיר גוטפרוינד. זו אולי לא נוכחות גדולה, אבל היא בעלת חשיבות. אז נכון שבאינטרנט תהו הטוקבקיסטים "מה קשורים 'אנשי רוח'?", וגם "אם אני שרברב, אז פחות חשוב מה שיש לי לומר?", אבל למען האמת, לא ראיתי יותר מדי שרברבים בהפגנת האהדה הזו, וגם הטוקבקיסטים עצמם העדיפו מן הסתם לשגר את התחמושת הרגילה שלהם מביתם הנוח, במקום לקום ולנסוע לצפון.
הטענה הקבועה כנגד 'אנשי הרוח' (צריך באמת למצוא חלופה מתאימה לביטוי הזה) היא שלרוב נשמע קולם באירועים פוליטיים בלבד וכולם, כמובן, מאותו חלק של המפה הפוליטית. אבל בשנים האחרונות אנו עדים לניסיונות לפעול גם בתחומים נוספים מעבר ליוזמות שלום והפגנות נגד מלחמות, כמו למשל הפגנות התמיכה בעובדי 'ארומה', הוצאת האנתולוגיה המצליחה "האדומה" ויזמות נוספות. ובכלל, גם 'אנשי הרוח' עצמם משנים אט אט את כיוונם: לא כולם 'שמאלנים', ואפילו לא כולם 'סוציאליסטים'. תפריט הדעות נעשה הרבה יותר מגוון ומעניין, והאמנים מבינים את חשיבות ההשתתפות באירועים למען הקהילה, כי סך הכל היא זו הנותנת תוקף לפעילות (הרוחנית) שלהם.
פרשת השבוע היא פרשת תרומה, ומדובר בפרשה טרחנית מעט שעוסקת כל כולה בהוראות להקמת המשכן, ולא תאמינו עד כמה מפורטות ההוראות. החל בצבעי התכלת והארגמן מגוון מסוים מאוד ועד למסגרת הזהב הטהור שסביב השולחן, דרך צורת לולאות האוהל וכו'. ישנן עשרות פרשנויות מדוע ישנו צורך בכל הפרוט הזה, וחלקן אף נושק לתחום הפאנג-שווי, אולם בעיניי הכל מתחיל ונגמר בפסוק הפותח את הפרשה: "דברו אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו".
בני ישראל כולם לוקחים חלק בבניית המשכן, ובתחילה סוכם אמנם שלאחר שבני ישראל יתרמו, יבואו נשיאי העדה העשירים וישלימו את החסר. שהרי כפי שתיארתי, בניית המשכן היתה עסק לא זול. אולם למרבית הפתעתם של נשיאי העדה, לא צריך היה להוסיף על תרומתם של בני ישראל - נדיבות ליבם הספיקה לכדי בנית המשכן, וחשיבות העניין גדולה: כל בני ישראל כולם נטלו בו חלק, והוא היה שלהם במלוא מובן המילה.
אני לא רוצה להישמע כמו מתנדבת ויצ"ו, אבל לתרומה ישנה חשיבות עליונה. לא רק לנתרם אלא לתורם עצמו, או אם נחזור להפגנת התמיכה בעובדי פרי הגליל - ה"תרומה" מחזקת את הלכידות החברתית, מגבירה את הסולידריות ובסופו של דבר מחזקת את תחושת השייכות. זה נכון שאנו רגילים למצוא בהפגנות פעילים, ארגונים חברתיים או 'אנשי רוח', אבל הגיע הזמן לצאת בהפגנות סולידריות אישיות ופרטיות. לא רק לשבת בכורסא ולשלוח טוקבק אוהד, אלא לקום ולצאת, לתרום מהזמן הפנוי שלכם ומהאנרגיה הנפשית. זה יכול לחולל פלאים.
בפעם הבאה לא אוותר לעצמי. לא אסתפק בטוקבק, לא אומר "לא יכולה מחר". אנו בתקופה שמחייבת תרומות אישיות, גם אם רק של תמיכה מורלית על בסיס זמן פנוי.