לפני כשבוע לקיתי בשפעת (כמו חצי מדינה, בשל מזג האוויר הגחמני והמשונה) ובמקום להבריא, המצב רק הלך והסתבך כשהשיא: איבדתי לחלוטין את קולי. בהתחלה עוד יכולתי לחרוק ולצייץ כמה משפטים בקול מעובה, אך בשלב כלשהו קרסו מיתרי הקול לחלוטין וזהו. שקט ודממה.
מכירים את המשחק "מה היית מעדיף להיות: עיוור, חרש או אילם"? ונכון שאתם בוחרים תמיד ב'אילם'? ובכן, השבוע האחרון גרם לי לשנות את הבחירה - הכל רק לא אילמת. אין לכם מושג כמה שזה מתסכל, חוסר היכולת הזו להוציא הגה.
צמד פרשיות השבוע הן "תזריע מצורע", העוסקת במחלת הצרעת שהיא על פי המסורת, העונש על אמירת דברי רכילות ולשון רע. אמנם לא מתואר בפרשה שהצרעת היא עונש על רכלנות יתר, אולם אנו למדים זאת מהמקרה שארע למרים הנביאה, שאמרה דברי רכילות על אשתו של משה רבנו ומיד הפכה מצורעת כשלג (יש משהו לא הוגן בעובדה שמרים, שהייתה נביאה ומנהיגה אמיתית, נזכרת בעיקר בשל הסיפור הלא נעים הזה שמוציא אותה רכלנית קטנה. ובינינו גם אהרון היה שם יחד איתה, אז מדוע הוא לא נענש? ואחר כך כולם מופתעים מכל שתכונות כמו רכילות וקשקשנות נקשרות בעיקר לנשים).
הצרעת היא סוג של מחלת עור לא נעימה וכחלק מתהליך הריפוי, על המצורע לעזוב את משפחתו, לצאת אל מחוץ למחנה ולהתבודד שם כשבוע ימים. יש משהו הוגן בעובדה שרכלן, שריכל על חברו ו"הוציא אותו מחוץ למחנה", מוצא עצמו מבודד. בנוסף צריך המצורע לגלח את שערות ראשו וכן את זקנו וגבותיו (שמעתם נכון, גם נשים), מה שרק מחריף את היותו מסומן ולמשך יותר משבוע, שהרי כולנו יודעים כמה זמן לוקח לשיער לצמוח, וכל אותו הזמן הוא צריך מן הסתם לספק הסברים שהסיבה שהוא נראה כמו אלון גל אינה קשורה לטעמו האפנתי אלא למחלת עור מגעילה שהוא חטף בגלל שלא הפסיק לרכל. אני מאמינה שבנקודה הזו רבים מאיתנו די מאושרים שהיום המחלה הזו אינה קיימת, נכון?
יש כאלה שאומרים שהצרעת היא מחלה פסיכוסומאטית, שהגוף בוחר להזהיר אותנו מפני עצמנו כשאנחנו הופכים רכלנים מדי כמעט מבלי לשים לב. שהרי מהי אמירת רכילות? בניגוד למקובל, לא מדובר רק בדברים שליליים, או שקריים. מסתבר שכל דיבור על אדם נחשב כרכילות - גם דברי שבח, גם סתם סיפור קטן ולא נחשב שקרה אתמול. נדמה שאין לזה סוף.
כשהייתי קטנה סיפרו לי שאם ארכל, כל המצוות שצברתי (והייתי צדקת קטנה) יעברו לזו שריכלתי עליה, ושכל העברות שלה יעברו אלי. תודו שמדובר בתסריט די מבהיל. אז למה זה לא עבד? מה בנו זקוק לרכילות? מה מעניין כל כך בשיחה ודיווח על אנשים? מה זה נותן לנו?
אני כותבת את הדברים הללו כשאני עדין אילמת, כלומר לא דיברתי השבוע על איש, לא ריכלתי ולו לרגע. הלוואי שיכולתי לומר לכם שלכשאבריא אקבל על עצמי להמשיך ולשתוק, אבל אני מכירה עצמי ויודעת שזה בלתי אפשרי. אני קוראת את הפרשה בעצב מסויים על חולשות האנוש שלי, ויודעת שלא אצליח לעמוד בכך. הלוואי ויכולתי. ואתם? מסוגלים להפסיק לרכל?
שבוע טוב.