אל תתכחשו לסבל, תזכרו אותו

יום הזיכרון הוא יום של היזכרות קולקטיבית במוות. ליום אחד הופך המוות לאורח של כבוד בעולם החיים, כלומר המתים הופכים לאורחים של כבוד - המוות תופס עליהם טרמפ. אין באמת דרך לנחם משפחות שכולות, וכשמתעמתים עם מותם של בחורים צעירים, נגמרות המילים והמון סימני שאלה מציפים את הראש. איך מתמודדים עם כל המוות שמלווה את 61 שנות עצמאותנו? מה המשמעות הקיומית שלו? ומה עושים עם תחושת הסופיות הנוקבת?

כדי שתהיה אפשרות בכלל לומר משהו על המוות, לא כל שכן, להעניק לנו איזושהי הדרכה בנושא כל כך פנימי, רגיש ומדמם, מציע הרב סולבייצ'יק לעסוק בייסורים ובמוות כחוויה אנושית נתונה, ולא כבעיה שיש לפתור אותה. הוא לא שואל 'למה יש מוות?', אלא – 'כשמתינו מוטלים לפנינו, כשהייסורים האישיים ממלאים את הלב, איך ראוי להגיב?'.

"אני מאמין כי תמציתו של מסר הסבל ניתנת לסיכום המשפט אחד פשוט: אל תתכחש למפגש עם האלוהים המתממש באמצעות הייסורים. במקום להכחיש אותו, הטמע את זיכרון הייסורים בתוך המודעות הקיומית הכוללת-כל. הנח לחוויה הקטסטרופית להשתלב במסגרת אישיותך הרוחנית. הקצה לה מקום בעולמך הפנימי". (מתוך 'מן הסערה' – מסות על אבלות, ייסורים והמצב האנושי)

הרב סולבייצ'יק טוען שאם בוחרים להקשיב היטב, אפשר להאזין למסר שבסבל. הוא לא מדבר על מסר מקומם כמו "בכל רע אפשר למצוא את הטוב", או "גם למוות הזה הייתה מטרה, הוא חלק מתהליך רחב יותר". הוא מתנגד לתפיסה לפיה הכל טוב - יש רע. יש ייסורים. אלא שגם הייסורים הם קריאה של אלוהים לאדם, דיבור איתו.

המוות הוא הפרעה לסדר החיים הטבעי, לחיי היום יום השלווים שלנו, והקטסטרופה היא בשום פנים ואופן לא חוויה חיובית. היא מרעידה את עולמנו, היא מכאיבה. אבל תדע לך, אומר הרב סולבייצ'יק, שגם זה אלוהים. היציאה האיומה והנוראה מהשגרה היא התגלות לא פחות מתחושת ההתעלות הרוחנית כשאנחנו חווים חוויית שיא טובה.

אם נדכא מחשבות מציקות ותחושות לא נעימות, ולא נפנה מקום למסר שבייסורים, אנחנו עלולים להניח לאסון להיסחף בחלל הריק בלי שום מטרה ומבלי שישפיע איכשהו על החוויה האנושית הכוללת שלנו. המוות והייסורים הם טראגיים, אבל יש דבר כזה "לבזבז" את חווית הייסורים, ובזבוז שכזה הוא טראגי כפליים.

דודו כהן חושב שאנחנו שופטים בחומרה רבה מדי חרדים שלא עומדים בצפירות