כל קיץ זה קורה. שבוע או שבועיים לתוך יולי משהו בי מתערער ואני נכנס לדיכאון. ביאליק מקונן על סוף הקיץ: "הַקַיִץ גוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם/ וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָמָן... וּמִתְיַתֵם הַלֵב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר עַל-הַחַלּוֹן יִתְדַפֵק בִדְמָמָה" (בשיר "הקיץ גווע"). ואני, אני רק מתפלל שהסיוט הזה ייגמר. אולי זה עניין כימי, משהו בגוף שלי מגיב לחום ולתקופה הזאת בשנה. אולי בגלל שהכל עומד, הכל סטטי, קיץ הרי זה סוג של מוות. אולי זה היעדר המסגרת. תחושת האנרכיות שיש בקיץ היא שמערערת אותי. אני זקוק למסגרת כדי להתנער ממנה, אני זקוק לנורמות כדי לחיות בשוליים שלהן. לא יזיק לשאול מופז לחשוב על הנקודה הזו, אולי הוא מנסה להילחם בסטגנציה הקיצית, אחרת לא ניתן להסביר את היציאה שלו מן הממשלה אחרי חודשיים, שהיא עבורו התאבדות פוליטית.
המתח הקיצי שבין כללים וכאוס, ארגון ואי סדר, חושף קשר עלום בין שתי פרשיות שנראות מאוד שונות זו מזו – פרשת נקמת בני ישראל במדיינים (המופיעה בפרשת השבוע הזה), ופרשת בניית המשכן (המופיעה בסוף ספר שמות). סיפור נקמת בני ישראל במדיינים הוא סיפור קשה לעיכול. האל מצווה את משה "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים".
כזכור, חטאו בני ישראל עם נשות מדיין בכך שקיימו עימן יחסים כחלק מעבודת בעל פעור. כתוצאה מחטא זה פרצה מגיפה שגבתה מחיר כבד – עשרים וארבעה אלף מתים. הנקמה קשה – בני ישראל הורגים את כל הזכרים, שורפים את ערי מדין ולוקחים שלל רב. מפקדי המבצע חסים על הנשים והילדים המדייניים ומותירים אותם בחיים. משה כועס מאוד על עניין זה, ומצווה להרוג, אחרי שהמלחמה כבר הסתיימה, את כל הנשים הבוגרות ואת כל הילדים ממין זכר. אפילו ממרחק השנים ושינוי הערכים מעורר הסיפור הזה חלחלה.
איך אפשר לצוות עליהם לתרום?
כאמור, באופן מפתיע, יש קשרים טקסטואליים מעניינים בין פרשה זו ובין הציווי על בניית המשכן. בשתי הפרשיות משתמשים בתכשיטים, חלקם ארוטיים, לצורך כלי הקודש. שלל מדין כלל "אצעדה, צמיד, טבעת, עגיל וכומז" (כומז = תכשיט על איבר המין של האישה), וחלקו נמסר לצורכי המשכן והכהנים; ובתרומת בני ישראל למשכן נאמר ש"הביאו חח, ונזם, טבעת, וכומז" ששימשו גם הם לצורכי המשכן. בשתי הפרשיות יש ציווי מוזר של האל להעלות תרומה: מן השלל למדיינים מצווה האל להעלות מכס תרומה לה', ובפרשת בניית המשכן, לצורך בנייתו, מצווה האל "קחו מאתכם תרומה לה', כל נדיב לבו יביאה".
ניסוח זה מעלה, כמובן, את השאלה, לגבי שתי הפרשיות, אם ציווי יש כאן הרי אין זו תרומה. יש כאן אירוניה – האל מצווה על הבאת תרומה לצורך המשכן, האל מצווה על העלאת תרומה מן השלל. האירוניה הזאת היא, לדעתי, ביטוי לביקורת של האל על רצונם של בני ישראל לבנות משכן, ועל הרצון של בני ישראל לנקום במדיינים. בני ישראל מבקשים מהאל את גידור השכינה, הם מבקשים מקום ספציפי שיהווה בית לאל. כביטוי לאכזבתו מטיל האל עליהם חובת "תרומה" ומפציץ אותם, פשוטו כמשמעו, בכללים, איך להתנהג ומה לעשות ואיך להקריב. משל אמר להם, רציתם כללים וגדרות, הנה, קיבלתם, ועוד איך.
הציווי של האל "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים", כמו גם הציווי על העלאת "תרומה" מן השלל, פועל באופן דומה. האל מבקר פה את הרצון של בני ישראל לנקום במדיינים. הוא אומר להם – אני מצווה אתכם על נקמתכם שלכם, אני מעוניין להזכיר לכם שהדבר המרכזי הוא לא הנקמה אלא דווקא מה שגרם לה, החטא שלכם בבעל פעור. גם כאן הנקמה הופכת להיות בעלת רגולציות וכללים, עם פירוט רב לגבי כל עניין ועניין. נראה שמשה ובני ישראל פספסו את האירוניה הזאת אצל האל. במקום לזהות את הביקורת על הצורך שלהם בהגבלת השכינה למקום אחד, ובנקמה במקרה של מלחמת מדיין, הם לקחו את דברי האל ברצינות תהומית, עד הסוף. הם לא קלטו שריבוי הכללים והציוויים בא כביקורת על עצם הצורך שלהם במסגרת, אלא לקחו אותו פשוטו כמשמעו.
לפני כמה ימים הילדים הודיעו שהם מפסיקים ללכת לקייטנה כי היא משעממת. המסגרת האחרונה שעוד היתה בקיץ הארור הזה התמוטטה. אתמול מצאתי את עצמי בשתים עשרה בצהריים צובע קערית חרס, מצמיד את השבלונה עם המשולשים בעדינות כדי שהצבע לא יימרח. הבת צבעה ריבועים ונקודות זהובות על השלט החדש לבית. אחר כך הלכנו לסרט. צריך לקחת נשימה ארוכה, ליהנות מזה, אולי מהקיץ הזה עוד יצא משהו, בלי כללים ובלי גדרות אין לדעת לאן נגיע.
ד"ר יאיר אלדן הוא מרצה וחבר סגל במכון הרטמן בירושלים