שירלי ברנר
"אני לא שחקנית ישראלית שניסתה את מזלה בחו"ל – אני ממש גדלתי פה". שירלי ברנר | צילום: ליאור נורדמן
זכרנו אותה מ"רמת אביב ג'" ו"כסף קטלני", ידעתם שהיא שחקנית ומפיקה ישראלית שגרה בלוס אנג'לס ומתחככת בכל המי ומי, ואז שירלי ברנר החליטה להכניס אותנו הביתה ולחשוף את כל מה  שעובר עליה בעונה עטורת התשבוחות של "מחוברים פלוס" הממכרת. ברוס, מילה וג'וג'ו נחשפו איתה והפכו למוכרים מאוד בישראל. רגע אחרי סיום העונה שזמינה עדיין לצפייה ב-VOD, כשהכל מאחוריה, מתפנה שירלי  לספר לנו על כל מה שלא ראיתם בסדרה.

שבת שם זה כמו שבת פה?
"לא, אין פה את ההרגשה של יום שישי שיש בארץ. בישראל, בשישי נהיה מין שקט ואת יודעת שאוטוטו יש ארוחת שישי. פה אף אחד לא יודע שזה שישי של היהודים וכיוון שאין לנו את המשפחה המורחבת שלנו פה, יש לנו תא קטן של כמה זוגות חברים שהפכו למשפחה שלנו ואנחנו עושים איתם ארוחות שישי וקידוש. הרבה אנשים שחיים בניכר מתמקדים בקידוש ומשמרים את ארוחות השישי אפילו יותר ממה שעשו בארץ, כדי לא לאבד את הזהות".

איך נראית השבת שלך?
"האמת היא בשנה האחרונה לא היו לי באמת סופי שבוע כי עבדתי. 'מחוברים' זו עבודה של יום-יום והמצלמה לא יודעת שסופ"ש. חוץ מזה, כיוון שבלוס אנג'לס סוף השבוע הוא שבת-ראשון ויש הפרשי שעות, עד שנכנסת פה השבת – בארץ כבר מתחילים לעבוד. תראי, אני וורקוהולית אז אני לא מחפשת את החופש, אלא את השעות שלי עם מילה וג'וג'ו וברוס, ועוד לא חזרתי לשגרה של הסופ"שים כי הסדרה היתה באוויר, אבל גם כשיש סופי שבוע – אין תבנית קבועה. כמו שראית, אנחנו לא אנשים כאלה של תשע עד חמש ואמנם אני  מאוד 'טייפ A פרסונליטי', הכי סובלת מ-OCD והכל מתויק ומסודר, אבל בסופי שבוע אנחנו גמישים ומנסים לעשות פעילויות עם הילדות: ברוס לוקח את מילה לדוג באגם, נוסעים לחברים  ומטיילים על חוף הים, הולכים לתערוכות קומוניקטיביות לילדות, מוזיאונים שמותאמים להן. בערב, ברוס ואני משתדלים לעשות דייט נייט ולצאת עם זוג חברים, אבל זה לא יוצא הרבה. אנחנו הולכים מדי פעם לאירועי תרבות, למסעדה טובה, לאצטדיון הענק שיש לנו ליד הבית כדי לראות הופעות – משתדלים לעשות משהו עם הבנות במהלך היום ובערב לבלות לבד".

איפה את מרגישה בבית?
"בגלל איך שגדלתי תמיד ארגיש שאני בבית אבל באותו זמן לא בבית: נולדתי בארץ, אבל את רוב שנותיי הבוגרות העברתי בלונדון ובארה"ב. אני לא שחקנית ישראלית שניסתה את מזלה בחו"ל – אני ממש גדלתי פה. מכיתה ג' עד ט' חייתי בארץ, אבל בשאר השנים הייתי פה. מדובר בשנים מכריעות ואני מרגישה שיש לי את שתי התרבויות. בגלל זה אני מאוד חצויה: כשאני בארה"ב אני מתגעגעת לארץ ובארץ אני מתגעגעת לארה"ב. יש לי שני בתים בלב שלם, שני בתים מנוגדים ושונים ואני מרגישה שזכיתי. אני אינסיידרית בשתי התרבויות, אני לא זרה לא בלוס אנג'לס ולא בחיפה, כך שאני מרגישה שקיבלתי את הטוב משני העולמות. אני מאמינה שחשוב לצאת ולשתול עורקים בעוד מקומות - זה משהו שתורם לך בחיים. עד היום אני מצטערת שלא חייתי בעוד מקומות".

שירלי ברנר עם המשפחה
"התהליך של הסדרה היה מאוד ארוך, קשה וטעון רגשית. מילה היתה עדה למה שזה דרש מאיתנו באמת" | צילום: אברהם יוסף פל, יחסי ציבור

יצא לך להיות בישראל מאז עלתה הסדרה? להבין כמה את מפורסמת בארץ?
"ביקרתי רק כשהסדרה עלתה ל-10 ימים וזה היה טירוף מהבחינה הזו שבאנו עם הילדות – והג'ט לג שלהן שונה. בלילה האחרון שלנו הלכנו למסעדה ושם הרגשתי את התגובות: ניסיתי ללכת לשירותים ולא יכולתי להגיע אליהם כי כל פעם תפס אותי ביד מישהו אחר ואמר לי משהו על הסדרה. גם את מילה מכירים. היא בת 8 והיא עובדת אבל היא לא הרגישה את הפרסום על בשרה עד אז, ופתאום אנשים עוצרים אותה בים.
כרגע רוב ההדים שאני מקבלת הם מהרשתות החברתיות ואני מקבלת המון מסרים בכל הרשתות: הרבה אנשים אומרים שריגשנו, שהזוגיות שלנו אמיתית, שלא הסתרנו שום דבר, שאנחנו הפוכים ומשלימים דברים, מאוד מקסימים ויש גם המון מילים חמות על מילה.

"את התגובות הכי חזקות אני רואה מהתקשורת, אז אני רואה שיש באזז, אבל זה לא שאני יושבת בבית קפה ומרגישה את זה. אני מניחה שאם הייתי בישראל עכשיו זה היה נראה אחרת".

איך מילה רואה את כל זה?  
"תראי, התהליך של הסדרה היה מאוד ארוך, קשה וטעון רגשית. מילה היתה עדה למה שזה דרש מאיתנו באמת: העבודה, החשיפה, המקומות שזה הוביל אותנו אליהם. יש הרבה סצנות משובחות שמי שעמדה בהן מאחורי המצלמה היתה מילה. היא אמרה לי שהסדרה הזו נחמדה - אבל היא אישית רוצה סדרה מתוסרטת, לא דוקו-ריאליטי. זו תובנה של ילדה בת 8 עם אינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה. אמרתי לה שהיא תקבל מה שהיא רוצה כי היא משקיעה".

מה זו הצלחה בעינייך?
"הצלחה זה למלא את עצמך במקומות שאת רוצה. הצלחה לא נמדדת בכמה כסף את עושה בשנה, למרות שזה ערך בחברה הקפיטליסטית שלנו. היא לא נמדדת בכמה תפקידים קיבלתי בסרטים או באם יש לי שנייים או חמישה ילדים - אלא באם הגעתי למה שעושה אותי מאושרת, למה שרציתי. הקריטריונים אינם של חברה אלא של עצמך. הצלחה היא גם משהו שהוא בגדר אבולוציה, כי מה שהרגשתי שהוא הצלחה לפני עשור, זה לא מה שאני מרגישה כהצלחה היום - תמיד יש יעדים לכבוש".

שירלי ברנר עם ברוס
"הרבה אנשים אומרים שריגשנו, שהזוגיות שלנו אמיתית". עם בעלה ברוס | צילום: אברהם יוסף פל, יחסי ציבור

מתי השתנו לך החיים?
"סליחה על הקלישאה, אבל אני חושבת שהשתניתי כבן אדם ביום שהפכתי להיות אמא. אף פעם לא הייתי בן אדם של 'קוצי מוצי' עם תינוקות, אבל ביום בו מילה נולדה החיים שלי השתנו. לפני כן הייתי במין דרייב וחוסר שקט - רציתי לנסוע בעולם ולעשות עוד סרט ועוד סרט - ופתאום נרגעתי. הפכתי להיות אדם יותר רגוע ולא חייתי בשביל עצמי אלא בשבילה. תראי, בנישואים יש 'תן וקח' אבל יש לך את החיים שלך – ילד זה משהו אחר, תינוק לא יכול לתפקד בלעדייך".

איזו מין אמא את?
"אני האמא הכי רגועה בעולם. אם היא מחזיקה משהו חד - לא נורא, אני יודעת שהיא לא תבלע את זה. היא נפלה? לא נורא. אף פעם לא הייתי לחוצה. פתאום זה שם את כל משאות נפשי בצד, אבל לא בקטע של מרמור אלא בקטע של 'לא האמנתי בחיים שאלו הרגשות שיהיו לי, שאני אעדיף לא לנסוע ולצלם רק כדי להיות עוד עם הילדות שלי'. אם היית מספרת לי את זה שנה לפני - הייתי צוחקת עליך ואומרת שאת שקרנית. אף פעם לא חשבתי שאני אהיה כזו 'אם השנה', חשבתי שאהיה יותר אנוכית. לא ידעתי שהמשפחה תהפוך אצלי למקום הראשון. אני אדם סופר אמביציוזי, וורקוהולי, חשובה לי הקריירה אבל הילדות תמיד יבואו קודם. לא חשבתי שזה יוציא ממני את הבשלנית, האופה, פתאום יש בלבוסטע שלא הכרתי".

מי האיש שהכי השפיע עליך?
"האיש שהכי השפיע עליי זה סבא שלי, מילה, על שמו נקראה מילה ואחריו – אשתו, מיכל. למילה, בתי, יש גם שם אמצעי 'ברנר', ואני מקווה שהשם שלו יישאר במשפחה. מילה היה איש גדול, הוא עלה לארץ בגיל שנה מרוסיה, הגיע מלא כלום ובנה את עצמו לבד. הוא היה רב חובל, השתתף בפעולות רציניות להקמת המדינה ודרך המעוף שלו הוא הפך לאיל ספנות. הוא עודד אותי, אמר לי ללכת אחרי החלומות שלי, שאני אצליח. הייתי הנכדה הראשונה שלו והוא היה מרעיף עליי חום ואהבה. היה לו שפם גדול והוא היה מדביק לי נשיקות עם השפם!  זה נתן לי כוח, דוגמא, ליטוף, אהבה, איש מאוד חם. לפני 13 שנים הוא נפטר ובין אשתו מיכל, סבתא שלי, וביני נוצר בונד מאוד חזק. מיכל היא נצר למשפחת ויצמן: חיים ויצמן זה דוד שלה, עזר הוא הבן דוד שלה וזו משפחה שאין הרבה כמוה בהיסטוריה של ישראל. היא בת 85 והיא מדברת איתי בסקייפ, בוואטסאפ, יש לה פייסבוק, יש לה אייפד - והיא גם באה לבקר אותנו. היא מייעצת לי בהכל, כולל העבודה במחוברים – תאמיני לי, היא עורכת תוכן!".

שירלי ברנר - מחוברים
"מה שהרגשתי שהוא הצלחה לפני עשור, זה לא מה שאני מרגישה כהצלחה היום" | צילום: טוד וויטי

יש לך קמע? אמונה טפלה?
"אני אדם פרקטי, אבל יש לי כמה דברים כאלה - אני לא יודעת איך זה נטמע בי! זה לא ברמה שאני אגיד 'טפו טפו טפו', אבל אם אראה חתול שחור אעשה סיבובים כדי לעקוף אותו. מהצד השני, כשאני רואה עכביש אני חושבת שמשהו טוב שהולך לקרות, כי מישהו אמר לי שזה מביא מזל. מה עוד? אה! בתיכון בארה"ב יש מין קטע שכל פעם שהסוגר של השרשרת שלך הסתובב והיה למטה יכולת להביע משאלה -ועד שהוא יירד שוב המשאלה שלך תתגשם. יש לי שרשרת בה הסוגר כל הזמן מסתובב - אז אני מרוצה. ואם אנחנו בענייני משאלות, כשהשעון מראה את אותה הספרה - למשל 2:22  - גם אז אפשר לבקש משאלה ומילה יכולה לומר לי באוטו: 'אמא! תראי את השעה! אפשר לבקש משאלה!'".

אם היית יכול לבקש בקשה אחת מאלוהים, מה היא הייתה?
"רק אחת? אי אפשר יותר? הייתי מבקשת שלילדות שלי יהיו חיים עם כל מה שהן מאחלות לעצמן. ללא מאבקים, ללא ייסורים מכל הבחינות: חברתית, מקצועית, כלכלית - שהחיים שלהן יהיו קסומים, שלא ידעו צער ודאגה. זה לא ריאליסטי, אני יודעת, החיים הם ין ויאנג. אם היתה לי משאלה אחת אז היא היתה שיהיו לי עוד כמה משאלות!".

יש אלוהים?
"זו שאלה מאוד עמוקה ולא הייתי רוצה להיכנס לדיון פילוסופי דתי כי אני לא אדם דתי, אבל אני כן אדם שמאמין באיזשהו כוח. לא יכולה לומר לך אם יושב איש מזוקן בשמיים ואומר לנו כך או כך, אבל אני כן מאמינה שיש כוח עליון, קטונתי מלהגדיר אותו. אני חושבת שהכוח הזה הוא משהו שטמון בכל אדם אולי, וביחד, הכח הכללי של כל האנשים - זה מה שעושה אותו.  בכל אדם טבועים כוחות שהם מעבר למה שאנחנו מבינים".

אילו תכונות היית רוצה לשנות בעצמך?
"אני כל הזמן עובדת לשנות את עצמי ויש דברים שכבר שונו, כמו סדר העדיפויות שהיה לי. יש לי בפנים אי שקט ומתח שמתבסס על חיים עמוסים ועל הרבה משימות שאני צריכה לדאוג להן אז הייתי שמחה איכשהו שהמתח הפנימי הזה יהיה רגוע יותר. אני תמיד בתחושה שאני צריכה להספיק משהו, יש לי רשימות ובסוף הכל מתבצע, אבל אני צריכה לחיות עם תחושת החוסר שקט שרק אני מרגישה והייתי שמחה להיפטר מזה ולעשות הכל בלי הלחץ כי זה עושה את זה פחות נעים.

עוד משהו זה שהייתי רוצה להיות יותר סבלנית. יש לי סובלנות לאנשים אבל סבלנות: אני רוצה שהכל יקרה מהר! עכשיו!  ויש עוד משהו, שאני עובדת עליו כל יום ומאז שסיימתי לצלם את מחוברים, זה לומר לעצמי כל יום  שלושה או חמישה דברים שאני אסירת תודה עליהם, להסתגל על מה יש ולא על מה אין, להעריך את המאמץ שנעשה באותו רגע וליהנות מהתהליך ולא רק מהתוצאה. אנחנו חיים בעולם שמודד תוצאות וכשיש תוצאה – עוברים כבר לדבר הבא. אני מנסה לעצור ולהריח את הוורדים - ורק אז להמשיך".

שירלי ברנר עם משפחתה
"סבא שלי הכי השפיע עליי. מילה נקראת על שמו" | צילום: אברהם יוסף פל, יחסי ציבור

איזה ספר, סרט או דיסק מעוררים בך השראה?
"הספר הוא 'כמעיין המתגבר' של איין ראנד, פשוט כי היא הקדימה את זמנה. היא מישהו שהיה לו אלוהים בתוכו והיא תיארה חיים מאוד עכשוויים לפני שנים. הדמות רוארק? אמרתי תמיד שככה אקרא לבן שלי. מישהו שכנגד כל הסיכויים, בתוך חברה גבוהה בניו יורק היה הכי אנטי גיבור והפך להיות גיבור. זה מרתק אותי וזה מביא אותי גם לסבא שלי, מילה.  זה ספר עב כרס ולקרוא את כולו כל פעם זה פרויקט, אז אני חוזרת לפרקים נבחרים.

"הסרט שאני חוזרת אליו הוא 'רשימת שינדלר'. סבתא שלי, ואלי, היתה ניצולת שואה והייתי קרובה אליה לא פחות מסבתא מיכל. היא ברחה מאירופה לארץ, אמא שלה ואחיה נרצחו מול עיניה והיא וכמה אחים שלה שרדו. למרות זאת, היא אחד האנשים הכי אופטימיים ואוהבים את החיים שאני מכירה. היא כתבה על זה ספר בשם 'שוב תזרח השמש'.

"זו הזהות שלי ושל והעם שלי. את רואה שם ילדים שנרצחים או אמהות שנלקחות מילדיהם ואומרת 'וואו, זה מה שסבתא שלי עברה'. זה איפשר לי להבין אותה ברמה הכי אישית וגם לקבל את מה שעברה. מעבר לזה, זה סרט מדהים. אני לא בן אדם שבוכה הרבה אבל הסרט הזה הוא כל פעם כמו סכין בבטן. ראיתי אותו יותר מ-20 פעם וכל פעם אני מייבבת כמו תינוקת.

"ספילברג הוכיח שהוא יוצר כדי לגעת באנשים ואני חושבת שהוא יהודי נפלא, הוא לא מפסיק לעשות סרטים שנותנים לעולם תזכורת למה שעברנו".

מה היית בגלגול הקודם?
(צוחקת) "נראה לי שהייתי רקדנית בצרפת של סוף המאה הקודמת. אני חושבת שהייתי על במה באיזושהי צורה, אבל לא כשחקנית. תמיד הרגשתי שחייתי בצרפת ושכשהייתי רואה בסרטים את המועדונים האלו עם רקדניות קאן קאן עם השמלה שעולה, המחוך, הגרביונים – נראה לי שזו הייתי אני פעם. ובגלגול הבא אהיה רופאה. ארצה להיות מנתחת פלסטית כי אין מספיק נשים במקצוע ויש בו משהו יצירתי. זה נראה לי מגניב שאתה יכול לשנות חיים של אנשים לטובה דרך שיפור של מה שהם מרגישים עם עצמם".

מתי לאחרונה היה לך דיבור עם אלוהים?
"אני לא מדברת איתו. גם לא כשאני צריכה עזרה. השיחות שיש לי עם עצמי בראש הן לא עם האיש המזוקן למעלה, אלא הן יהיו על מישהו שעצבן אותי או על עוול שנעשה לי ואז אני מנסה להחליף את המחשבה השלילית במחשבה על שלושה אנשים שעזרו לי או תמכו בי השבוע. כל זמן שאת משקיעה במחשבה הזו גוזלת זמן ממחשבות חיוביות. אם אני מאוכזבת ממשהו אני עוצרת וחושבת איך לשנות קדימה במקום לבזבז זמן על העבר. מכריחה את עצמי לא לשקוע באכזבה כדי להתקדם. זה לא תמיד מצליח לי, אגב".

>> שאלון רוח עם רן שריג: "הצורך העז שלי לומר את האמת לפעמים מיותר"

>> לכל שאלוני הרוח הקודמים