כשם שניו-אייג' מתחרז עם רוח (אל תהיו קטנוניים, נו), כך הוא מתחרז עם ירוק. ואכן, משפחות הניו-אייג' לעולם יעדיפו אוכל אורגני, ימחזרו, ילכו על יד שנייה וישמחו על כל הזדמנות להוכיח לעצמן שהן אקולוגיות יותר מהשכן.
כששיפצנו את הבית, גבר הניו אייג' שלי הודיע לי שהוא בוחר בשירותים אקולוגיים. "כמה נפלא זה יהיה", פינטז, "לחרבן לתוך מיכל עמוק". כמובן שעל מנת להרגיע אותי הוא מצא אתרים שמסבירים למה הניאגרה מבזבזת מים יקרים ועד כמה נכון וישראלי יהיה אם נתקין אסלה רגילה ("רגילה", הוא נשבע) מעל מיכל שיהפוך את הצואה האישית שלנו לקומפוסט איכותי. כאשה החכמה שאני, במקום לצעוק חמאס ולרוץ לגבולות ירדן, אפשרתי לחלום הריחני והמבעית הזה להתפוגג אל תוך הפרקטיקה המביכה של חרסית סוג א '+ אינסטלציה. אבל ב' לא שכח ולא סלח.
בוקר אחד הוא התעורר ואמר רק משפט אחד – "מתקן מים אפורים בחצר". אותו מתקן שיהפוך את מי האמבטיה שלנו למי מעיינות צלולים ויאפשר לנו לשתול את הדשא שכה ייחלנו לו. הפעם הצטרפתי אליו. דמיינתי את שנינו יושבים נינוחים על המרפסת, כשמולינו נשקפת גינה טרופית סבוכה שכולה מושקית אך ורק מהמים רוויי ה'קמיל בלו' של הילדים. אפילו ראיתי את נציב המים מגיע כדי ללחוץ את ידינו כשלצידו עשרות מעריצים, הלומים לנוכח היוזמה והחזון. אז התחלנו.
סידרנו את הצנרת, וזה דווקא לא היה כל כך מסובך. ב' דיבר עם חבר אינסטלטור שיעשה טובה ויבוא להניח את התשתית לחזון. החבר החמוד התגלה כקרוב משפחה רחוק של שטוכס המיתולוגי וכך, כמו קישון בשעתו, גם אנחנו התקשרנו במשך חצי שנה אל החבר האגדי ומתחננים, מאיימים, נעלבים ומקווים שיואיל לבוא לעזור.
בינתיים ערך ב' תחקיר מקצועי: ביקר אצל חברים עם בריכות סינון, למד את החומר ואז הודיע שקטן עליו ושהוא יכול לעשות את זה לבד. הוא מצא מיכלי מים עצומים ובעזרת בן-דוד מסכן שבא להתארח, ולא ידע שינודב לעבודות כפיה, יצא לסחוב את המיכלים העצומים. טרקטור מיוחד הגיע, חפר, העמיק ודרס כמה שיחים ברוורס. המיכלים הונחו וכוסו באדמה ברגש. רק כדי לקרוס פנימה יומיים אחר כך. "אין ברירה", לא נחלש ב' ברוחו, "כשעושים צריך לעשות כמו שצריך". טרקטור שני הגיע, שלף את המיכלים המגוהצים, העמיק את הבור ודרס את השיחים שאחיו הבכור לא הצליח לרמוס. כמה אלפים הופקרו ונקנה מיכל מקצועי, ענק, שחור וגברי. מיכל אמיתי לאגירת מים. כמה טוב לחסוך.
שבועות עברו, שטוכס האישי שלנו המשיך להתחמק ובינתיים הילדים נהנו להבהיל את אמא בנפילות/קפיצות מאולתרות אל בור האימים שנשאר פעור בחצר. המיכל השחור והענק אף זכה לשם 'צוללת' ואליו נכנסו המאותגרים והאמיצים ביותר מבין בני ה-7. בסוף הוא התקשר, הצוללת הוכנסה לאחר כבוד אל האדמה ויומיים אחרי החיבור לצנרת עוד גרף ב' את הררי האדמה עצומים על מנת לכסות אותה באלגנטיות. "נו?" שאלתי בהתרגשות, "אפשר להתחיל להתרחץ בלי רגשי אשם?". "לא", חזרה התשובה, "מתברר שלמרות הפילטרים חייבים בריכת סינון'.
שתי שבתות חפר ב' את הבור המתאים, פילס, יישר, ולבסוף בריכת השחיה של הילדים עברה בתהלוכת אבל אל מיקומה החדש כבריכת אבנים. ב' נסע לכפר ערבי מרוחק (בהמלצת אותו שטוכס ערמומי) להביא רעפים עליהם שמענו שהם חומר הסינון האולטימטיבי. שברנו אותם בחמת זעם (תפקיד שהוקדש לי, כיוון שאני העצבנית בינינו), שפכנו לבריכה ומעליהם, בהמלצת המומחים, שפכנו טוף (עוד 400 ש"ח), ופיזרנו צמחי מים.
התקשרנו אל שטוכס שיחבר את הצנרת אל הכבודה אבל הוא- כמה מוזר - היה עסוק. ב' אמר שהוא יכול לבד, התקשר לקבל עצות טלפונית וחיבר הכל. אחרי שלושה ימים היתה לנו הצפה של מי אמבטיה + קמיל בלו בחצר. משהו בחוק הכלים השלובים לא זרם. ב' התקשר, שטוכס ייעץ ואחרי שבוע ב' חפר חצי מיכל החוצה, מצא את הבעיה, תיקן, החזיר את כל האדמה ונשם לרווחה.
עכשיו הכל עובד מצויין. חוץ מהחיבור אל מערכת ההשקיה של הגינה. שטוכס הבטיח לעזור עם המשאבה אבל ברח לפרוייקט עצום בנגב. את הדשא ששתלנו בינתיים אנחנו משקים במי גשמים ואל השכנים אנחנו מביטים בגאווה בעיניים ירוקות - כי רק המים שלנו זורמים בצורה יצירתית כל כך חזרה אל הביוב.