כשב' יקירי חזר מהודו נפגשנו אצל חברה משותפת. שום דבר לא הכין אותי לכך שהוא ישאל אותה אם העוגה שהגישה מכילה ביצים. "מילא שוקולד, סוכר, זנבות ארנבת", תהיתי בליבי, "אבל מה יש לו נגד ביצים?!". בהמשך התברר ששום דבר מן החי לא נכנס לפיו במשך חודשים - הוא היה אחרי תקופת התבודדות ארוכה בדראמסלה - שלא לדבר על שנים של התנזרות מאכילת בשר. כעבור שבועיים הוא עשה בדיקות דם, גילה חסכים מטרידים של B12 והתחיל לנשנש דגים. בערב שישי אחד אפילו שכנעתי אותו לאכול קצת עוף.
היום, שמונה שנים אחרי, ב' יכול לאכול כמה שיפודים, קצת קבב וסטייק אדום בארוחה חגיגית אחת – אבל רק בגלל ה- B12 כמובן. כי לניו-אייג'ים יש עניין עם אוכל: הם מודעים אליו. הם אכלו מיני מזונות תמוהים, חיו על אורז ודאל במשך חודשים, אכלו המוני פירות טרופיים או כמויות עצומות של בשר – ובעיקר דיברו על זה הרבה. חוץ מר' שעדיין מכור לקוקה קולה ומ' שלא יכול בלי בשר, רוב חברינו מתייחסים לאוכל ברצינות מדיטטיבית, מקפידים לאכול בריא, וברגע שתיפול לידם גינה הם מיד יכרו בור לקומפוסט ויזרעו גזרים אורגניים בקול תרועה.
בורא מיני קטניות
כמובן שפיצה או מקדונלד'ס הס מלהזכיר, ולו בשם העיקרון האקולוגי והמותגי. מתוך שינה הם יספרו כמה מוצרי חלב מסוכנים לבריאות, ואיך האנטיביוטיקה בבשר הפרות הופכת את האמריקאים להרי אדם. לכאורה, המזון האידיאלי מבחינתם הוא מזון היובש המוגש בריטריט הויפאסנה: שתי כפות שיבולת שועל, שלושה שזיפים וצלוחית דוחן. גם בריא, גם פשוט וגם מעט. הם לעולם לא יודו שיש לזה טעם של גרביים, ואף ישמחו לפרט על הגוון והניחוח שמזון זה מעניק להפרשותיהם.
נראה שגברים שהתנסו בבישול ארוחות יצירתיות ממצרכים עלומים ("הצלחתי להכין טחינה מדהימה מטופו ועדשים!"), מאמינים שאם נאפשר להם להיות לבד במטבח, הם יצליחו לשחזר עבורנו את התבשיל המדהים ההוא שהכינו בליל הסדר בפצ'ה-ממה, שכמובן יוצא הרבה פחות מהמם כי "המצרכים בארץ הם על הפנים".
ב' שלי, למשל, מפשפש במטבח הביתי שלנו כמומחה לאוכל בריאות - לא אשכח לו את קופסת שמרי הבירה, זרעי הפשתן והמרמייט שנותרו מבוישים במקרר במשך שנתיים - אבל בפועל הוא מצליח להכין לבד בעיקר אורז וירקות מאודים. מאידך, הוא זה שחינך אותי להוסיף סלט לכל ארוחה ושאם אין שלושה קילו פירות במקרר זה סימן למצוקה. כמו כן, ובדומה לרבים מחבריו, גם הוא אוהב לעדכן אותי בערכים התזונתיים של זני קטניות.
פלצן פלצן - עד שזה מגיע לפולקע
אבל יש גם את אלה שמוציאים מהמטבח שלהם מנות גורמה. פ', למשל, מתייחס אל כל מרכיב בסוג של קדושה: את הזרעונים שהוא מכניס לסלט הוא קולה עם מעט רוטב סויה, את הירקות הוא חותך דק דק, ואת הרוטב הוא המציא לבד. נ', לעומת זאת, פתח מסעדה בגואה אחרי שחרש את הארץ לאורכה ולרוחבה בחיפוש אחר מתכון החומוס האידיאלי, ומאז אי אפשר לנגב איתו בלי לשמוע הערות מיבשות ("מתי תביני שאת החומוס חייבים להשרות עם קצת סודה לשתיה?"). פעם, בעודו מתבונן בי מבשלת ארוחה ברבע שעה, הוא זרק שאם הייתי עובדת במטבח שלו הוא היה מפטר אותי בגין חוסר ריכוז.
מצד שני, וזה חתיכת צד שני, מהמקום הזה אפשר רק לצמוח. הניסיון המעמיק שלהם בבישול עצמי אולי גורם להם להפוך למומחים מטעם עצמם, אבל גם לאסירי תודה. הם לא יקבלו כמובן מאליו שום תבשיל, וסביר להניח שפשטידה וסלט ייראו להם כנזר הבריאה לעומת המלאווח הגרוע של וראנאסי או תבשיל העדשים הפושר של סדנאות היוגה. כן, בסופו של דבר, הצניעות הקולינארית הבסיסית של הגבר הני אייג'י הופכת אותו לבן זוג למופת: קל לשמח אותו, קל לבשל לו, הוא רוב הזמן מעדיף אוכל פשוט, וגם אם בגופו זורם דם אוסטרי למהדרין - הוא תמיד יאהב אותך על מרק העוף שהכנת לו.
ואם בא לכם להרגיש ניו אייג'ים, הנה המתכון המשובח של טוני שנטי לטחינה עם נשמה:
לוקחים כוס טחינה גולמית (רצוי 'היונה', או טחינה משומשום מלא), שופכים לקערה, סוחטים שני לימונים, מערבבים עד התקשות ומתחילים להוסיף מים (עדיף מינרלים) בהדרגה תוך ערבוב, עד שמגיעים למרקם הרצוי. מוסיפים 2 שיני שום קצוצות, צרור פטרוזיליה קצוצה, מעט פלפל שחור, מלח, כמון, ומערבבים היטב. למעלה בוזקים קצת שמן זית (עדיף מזן סורי בכבישה קרה) ומקשטים בפפריקה חריפה או מתוקה – לפי הטעם.