לכל אחד מאיתנו יש נטיית לב טבעית לראות בעצמו אדם טוב. כמעט כל אחד חושב שהוא בסדר, שהוא לא מזיק לסביבה, שבסך הכל הוא עושה כמיטב יכולתו וכן הלאה. אם כך, איך יש כל כך הרבה רוע, טמטום, בערות ואופי בעייתי של אנשים מסביבנו? זהו, שכנראה שאנחנו לא כאלה טובים כמו שאנחנו חושבים. אבל עמוק בלב, בפנים בפנים, אנחנו יודעים את החסרונות שלנו, גם אם אנחנו מנסים לטאטא אותם ולטעון שזה המיטב שאנחנו יכולים לעשות.
אז לפחות ביום הדין – בראש השנה או בעשרת ימי תשובה – זה הזמן להוציא את כל אותן תובנות אמת לאור, ולנסות לתקן אותן. לחזור בתשובה זה לא אומר רק לשים כיפה ולגדל זקן, אלא בעיקר לעבוד על המידות, לעשות Restart לדרך המחשבה שלנו, Cancel ליריבויות ותיקות ומיותרות, ו-Ctrl לתכונות האופי שבהן אנו רוצים לשלוט יותר. כלפי חוץ, אנחנו יכולים לספר עד מחר שאנחנו צדיקים וטובים, ולכן לא צריכים כלל להשתנות, אבל האמת היותר פנימית נמצאת אצלנו בפנים. צריכים רק לחפור היטב כדי להגיע אליה.
תהיו השופטים של עצמכם
אותה אמת פנימית מתבטאת גם בסיפור שלנו לחג. מעשה בעורך דין מתוחכם ומפולפל מאוד, שנפל לידיו תיק רצח מסעיר שאחריו נעלמה גופת הנרצח. רק מה, היה ברור לכולם שהחשוד במעשה הוא-הוא הרוצח. אבל לא אחד כעורך הדין האמור יוותר, ולכן הוא ניסה לחשוב מה יוכל להוציא את מרשו מכמה וכמה מאסרי עולם. חשב וחשב, ואז בסוף המשפט, ממש לפני הקראת גזר הדין, עלה במוחו רעיון מבריק. לכאורה.
עורך הדין פנה אל השופטים והבטיח להוכיח להם שלמרות שכל הראיות הצביעו עליו, החשוד כלל לא רצח. "אם הנרצח ייכנס לכאן – אתם מסכימים שלא היה רצח?", שאל את השופטים, שהנהנו כמובן. "שימו לב", הכריז עורך הדין, "תוך 60 שניות הנרצח ייכנס בעצמו לבית המשפט. אני מבקש מכולם להציץ בשעונים ולעקוב אחרי המחוג". באולם בית המשפט השתררה שתיקה מתוחה, וכל הנוכחים ספרו את השניות, כולל השופטים כמובן. בסוף פרק הזמן הנקוב הסתובבו השופטים לעבר דלת הכניסה לאולם, על מנת לראות האם הנרצח ייכנס, אולם אף אדם לא הופיע בפתח.
כאן חשף עורך הדין את הטקטיקה שלו. "נכון, הנרצח לא נכנס לכאן", אמר וחייך, "אבל החוק אומר שאם אתם השופטים לא בטוחים ב-100 אחוז שהיה כאן רצח, עליכם לזכות את הנאשם. ההסתכלות שלכם לעבר הדלת מוכיחה כאלף עדים שאתם לא משוכנעים שהחשוד הוא אכן הרוצח. אם הייתם משוכנעים, לא הייתם טורחים להסתכל בכלל".
השופטים נכנסו לחדר צדדי להתייעצות, ורחש עבר בקהל. עורך הדין ומרשו ישבו בחיבוק ידיים כשהם משוכנעים שבסופו של דבר ישוחרר החשוד כזכאי מחמת הספק. אחרי כמה דקות חזרו השופטים, דפקו בפטיש והכריזו שהנאשם מורשע. "איך זה יכול להיות?", הזדעק עורך הדין, "כולם כאן ראו שאתם לא בטוחים בעצמכם, ולכן מביטים אל הדלת".
"ידידי עורך הדין, אתה צודק", ענה לו בחיוך אחד השופטים. "אנחנו אכן הבטנו לעבר הדלת, אבל מאידך שמנו לב שמרשך בעצמו לא הסתובב לכיוון הדלת, מכיוון שהיה לו עצמו ברור שהנרצח לא ייכנס. זו עדות נוספת לכך שהוא-הוא הרוצח". עורך הדין נותר ללא מילים.
אז לפני שאנחנו מנסים לעבוד על עצמנו ולמכור לעצמנו שאנחנו בעצם בסדר ולא אשמים, ושהיינו ממש אחלה בשנה האחרונה, בואו נסתכל עוד רובד אחד פנימה. מול השופטים אנחנו יכולים לשחק אותה צדיקים ותמימים (ואנחנו באמת כאלה במקור), אבל האם עמוק בלב אנחנו באמת חושבים כך, והאם ברגע האמת גם אנחנו לא נביט אל הדלת?
שנה טובה וחתימה טובה לכולנו.
>>בסיפור הקודם: מה זה באמת לכבד את ההורים?