אתם בטח מכירים את הסיטואציה הזאת: מגיע יום ההולדת שלכם, וכולם לא מפסיקים לשאול  איך זה להיות בן או בת...? אז תארו לעצמכם שיום אחרי יום אתם נתקלים בשאלה דומה, אבל עם משמעות הרבה יותר גדולה: "נו, אז איך זה מרגיש להיות סוף סוף יהודיה?"

התשובה הרשמית שלי היא "ממש נהדר". התשובה האמיתית היא הרבה יותר מורכבת. נסו לדמיין שאומרים לכם: עוד חודש אתם עוברים דירה. אתם מגלים שבאותו מחיר שאתם משלמים כעת, תקבלו דירה חדשה לגמרי, גדולה יותר  ומוארת יותר מהקודמת, ואפילו יש שומר וחניה. התנאי היחידי הוא שתוכלו לראות אותה רק ביום המעבר.

מאשה צייטלין (צילום: תומר ושחר צלמים)
סוף סוף יהודיה. מאשה צייטלין | צילום: תומר ושחר צלמים

מצד אחד, ברור לגמרי שצריך לשמוח ולהגיד תודה. מצד שני, לעבור דירה מבלי לראות?! אולי היא בכלל לא קיימת, אולי עובדים עליי? הרי כולם אומרים שאין מתנות בחינם, לא? מה גם שהדירה שלי כרגע נחמדה מאוד. אז מה אם הצנרת נסתמת פעם בשבוע, הג'וקים נכנסים בלי לדפוק והשכן מלמעלה מזיז כסאות בחמש לפנות בוקר.

להמיר את  ה"לדעת" ב"להאמין"

למרות שהתרגלתי לרעש הכיסאות ולג'וקים, החלטתי שאני בכל זאת עוברת. אז מה אורזים, מה זורקים, מה מתקנים ומה קונים חדש? המיונים נמשכו לאורך כל חודש אלול וככל שהתקרב המעבר, הלחץ רק הלך וגדל. והנה, בא הרגע הגדול, ואני מגיעה לדירה המובטחת. מה אני יכולה להגיד לכם? אני מסתכלת סביבי ובאמת מבחינה כי יש הרבה יותר מקום ואור. אני קצת חוששת ללכלך או לחסום את האור עם איזה רהיט מטופש שלקחתי מהדירה הקודמת. אבל אני מזכירה לעצמי - לאט לאט, רק הגעת. את תמצאי את הדרך, והרהיט המטופש ימצא את מקומו.

המסע שעברתי עד ה"דירה החדשה", התחיל במוסקבה המושלגת. המשפחה של אבי בעלת רקע יהודי ומאוד מחוברת למסורת, אבל שמירת תורה ומצוות הייתה קשה בזמן המשטר הקומוניסטי בברית המועצות. כשהייתי בת 7 עליתי ארצה יחד עם הוריי, סבי וסבתי. את צביקה, בן זוגי, הכרתי לפני ארבע שנים בסצנה שכאילו נלקחה מסרט דרמה רומנטי  - בתאונת דרכים. צביקה רכב על האופנוע שלו, ואני נכנסתי בו עם האוטו לאחר שלא עצרתי בתמרור עצור. למזלנו, רק האופנוע שלו "נפצע". למחרת בבוקר נפגשנו במוסך והשאר כמו שאומרים - היסטוריה.

המחשבות והדיבורים על גיור ריחפו מעל הקשר שלנו כבר  מההתחלה, אבל ההחלטה להיכנס לתהליך נפלה כשהתחלנו לדבר על חתונה. בחרנו  לעבור את התהליך באמצעות "עמי אולפני גיור" מבית אור עציון. בתחילת התהליך היו לי הרבה מאוד שאלות, והיה לי קשה לגשר על הסתירות והפערים שנוצרו בראשי בין העולם החילוני לדתי.
למזלי, הדבר הראשון שהמורה שלי הביאה לי היה ספר של הרב קרליבך שהיה גם נגן ומלחין יהודי-חסידי. אחת מאהבותיי הגדולות היא מוזיקה, כך שהחיבור היה מיידי. מה גם, שהסתבר לי שמבלי לדעת גדלתי בבית על ערכיה המוזיקליים של החסידות. ככל שהתהליך התקדם התחברתי מאוד למורים שלי, ובעקבותיהם התחברתי גם לבעל שם טוב.

שמירת המצוות, כמו בכל התחלה, הייתה קצת מגושמת, אך ככל שהזמן חלף השאלה האמיתית ששאלתי את עצמי הייתה: לאן אני רוצה להגיע ומה אני מרוויחה ומפסידה בדרך ליעד? היום אני יכולה לענות שאני לא רואה את עצמי כרגע מתחרה באולימפיאדה, אך בהחלט התחלתי לעשות הליכות קבועות בפארק.

לשמחתי,  בסיומו של התהליך ושל השנה שחלפה קיבלתי תשובות לכל שאלותיי. הצלחתי להתמודד עם התחושה הקשה שעלתה בי, שלמרבה האירוניה הייתה בו-זמנית גם הכי משחררת – להבין שאני לא לבד. כמכלול, הגיור היה עבורי תהליך מרתק ומלא גילויים, ובסופו אני חושבת שעמדתי באתגר החשוב מכל -  להסביר לאנשים סביבי, ועל הדרך גם לעצמי, מה למדתי, ולהמיר את  ה"לדעת" ב"להאמין". דבר אחד אני יכולה להגיד בוודאות: החשיבות לכך שצביקה, בן זוגי, עבר עמי את התהליך ותמך בי לאורך הדרך, זהה לחשיבות המשקולת במאזניים - בלי מישהו בצד השני, לא הייתי יכולה להתרומם.

מאשה צייטלין ובעלה צביקה בחתונה (צילום: תומר ושחר צלמים)
בלי מישהו שיתמוך בי, לא הייתי יכולה להתרומם. מאשה וצביקה בחתונתם | צילום: תומר ושחר צלמים

נקודה אחת של אור

והנה, שוב עולה השאלה – אז איך ההרגשה לחוות את החגים הראשונים שלך כיהודיה? החגים שלי כללו, בדומה לרוב הישראלים, הרבה אוכל, משפחה וחברים. אבל אני מודה שהשנה הרגשתי טוב כמו שלא הרגשתי מעולם. התובנה הזו "נחתה" עליי במוצ"ש לפני ראש השנה. כמו בכל ערב ניגשתי לחלון והסתכלתי החוצה. היה חשוך, אבל אחרי רבע שעה של בהייה, התחלתי לראות: ראיתי כמה מגוונים האורות של השכנים שלי, ראיתי את האורות של בתי המלון בטיילת ואת האורות של בנייני המשרדים. ראיתי את האורות של המטוסים בשמיים ומעליהם את אורות הכוכבים, ולמעשה, ראיתי את כל האורות של העיר. זה הרגיש כאילו הם מחוברים, קורצים אחד לשני. לא היה אכפת להם המרחק, הגודל או הצבע - הם הבהבו בהרמוניה אינסופית, כמו מקהלה אחת גדולה ומסונכרנת. אין מילים לתאר את השמחה שהרגשתי כאשר סוף סוף הצלחתי לראות מבעד לחושך (ולבוילרים) על הגגות.

והנה, מבלי שהרגשתי, ובוודאי בזמן שהכי לא ציפיתי, זכיתי לרגע קסום נוסף - תפילת "עננו" של יום הכיפורים. בעיצומה של התפילה הרגשתי כיצד הכל פשוט מתחבר. הבנתי שבמהלך השנה האחרונה למדתי בעזרת תהליך הגיור לעצור, להתבונן ולהאזין למה שקורה. זה נכון שקשה לשמוע ולראות את מה או את מי שנמצא מולנו עם כל הצופרים, האמבולנסים והצעקות של השכנים ממול. אבל אם ממש נבקש, "נענה" ונשמע מבעד לקולות הצורמים.

אחרי שנה עמוסה ומהולה ברגעי שמחה ועצב שבה סיימתי את התואר שלי בעיצוב, השלמתי את תהליך הגיור בבית דין הרבני, התחתנתי כדת משה וישראל, וחודש לאחר מכן אבי נפטר ממחלת הסרטן - למדתי שהגלגל מסתובב ומסובב את כולנו כל הזמן. למדתי לאבד שליטה מבלי ליפול. למדתי לשמור על שיווי משקל. למדתי למצוא נקודה אחת של אור ולהביט בה לאורך זמן עד שהחושך נעלם.

הכותבת סיימה לאחרונה תהליך גיור במסגרת "עמי אולפני גיור" מבית אור עציון

>> מאוהל אינדיאני, דרך הנצרות ועד ליהדות

זמני כניסת ויציאת השבת