מאיר אריאל, כשם השיר שכתב, הוא בכבודו ובעצמו "ד"ר התחכמות". שיריו רוויים בריבוי משמעויות, במשלים ובפרפראזות. לשמוע שיר של מאיר אריאל זה לא רק תענוג לאוזן, אלא גם, ואולי בעיקר, חומר למחשבה. בשנותיו האחרונות של מאיר היו שמועות שהוא עובר סוג של התקרבות למסורת, ייחודי לו. אך עוד קודם, שיריו שיקפו קרבה גדולה ל"ארון הספרים היהודי". הוא שאב ממנו השראה, ואף התווכח איתו ובאמצעותו עם מי שמייצגים את היהדות ואת ההלכה, כשהוא מזקק לשיריו את מה שנראה לו הלוז של היהדות. שימוש כזה במקורות היהודיים מעיד על רוחב ידיעה, על עומק הבנה ועל תעוזה אישית. שלוש אלו הן תכונות נדירות בציבור בכלל ובזמר העברי בפרט.
שיריו של אריאל מביעים התלבטות בשאלת ההגדרה העצמית של הזהות היהודית שלו. באחד משיריו היותר מפורסמים, "שיר כאב" הוא מתאר "צעיר ערבי משכיל" ש"מסתכל ישר בעיניים". חברתו של הדובר בשיר (מאיר?) מתקרבת לאותו צעיר ערבי. השלישייה נפגשת בביתו של הערבי, והדובר שותה לשוכרה, כדי לשכוח. לבסוף הוא קם ורוצה לנסוע והערבי מציע לו ולה להישאר ללון אצלו, "אתה הרי כל כך שתוי". הדובר עונה: "נגיע". הערבי שואל: "לאן תגיעו"? והדובר עונה "ירושלים", תשובה שנשמעת כמו התגרות על רקע לאומי.
הערבי מחייך ועונה: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה...". והתשובה המפתיעה - "אמרתי לו ביידיש: היא שופטת בינינו". מדוע הוא עונה ביידיש? האם העברית לא מספיקה? האם היידיש מייצגת איזו יהדות אותנטית שמאיר כבר לא נמצא בה אבל לא מוכן לוותר עליה? ומי זאת "היא", ששופטת בינינו? האם זו הנערה או אולי ירושלים? הסכסוך בין יהודים לערבים הוא כמו מריבה בין שני מאהבים לאותה נערה. האם הארץ היא שתשפוט בין שני מאהביה, היהודים והערבים?
הנה עוד דוגמאות קטנות מים יצירתו. כשמאיר אריאל מדבר על ארץ ישראל בשיר "מדרש יונתי" הוא מאמץ עמדה פוליטית מפוכחת וזהירה. הוא פונה אל ציבור המתנחלים ואל נאמני ארץ ישראל השלמה ותוקף אותם בכלים שלהם, על בסיס טענות דתיות-הלכתיות: "ולמי תמכור את שדך בשנת שמיטה, או אולי תתאסלם או תתנצר לשנה?". כמה שומרי שמיטה ערים לסתירה מובנית זו, בין הרצון לחזק את האחיזה היהודית בארץ באמצעות שימור החקלאות בשמיטה לבין הצורך למכור לשם כך את האדמות לנכרי?
ומזווית אחרת, בשירו "מה חדש במדע" הוא מביע עמדה מאמינה, ומציג קריקטורה של עולם ללא אלוהים. את דבריו הוא מסיים בצעקה על חוסר המוכנות להקשיב לקול האמונה: "עד מתי אהובתי ניגרת עוד ניגרת על סלע הלב, מתי כבר תימס האבן ויפרוץ כאב". האמונה, לפי מאיר, אינה שייכת רק ל"דתיים". האם ה"אבן" ש"על סלע הלב" מתארת השתקה של האמונה בתרבות ובחינוך?
מאיר אינו מתריס, הוא משתמש במקורות באהבה רבה, ובחיבה מופגנת. כך מסתיים שירו המפורסם והרב משמעי "שדות גולדברג" בציטוט מתוך שיר השירים: "אל שלחייך פרדס רימונים כפרים עם נרדים". שיר אחר שזכה לביצועים רבים ומעניינים לאחרונה, "חיית הברזל", מסתיים בציטוט בארמית מספר דניאל. כמה אומץ צריך זמר ומשורר כדי לשיר בשפה לא מוכרת? דוגמה נוספת היא שיר מוכר פחות, "שיר התעסוקה", בו מתאר מאיר את הקמת המשכן על ידי בני ישראל במדבר: את "הנפחים המתיכים את ערמות התכשיטים", את "הנגרים המקלפים עצי שיטים", את "אצבעות של הטוות והשוזרות". הוא מכניס את הקורא והשומע לתוך עולם עתיק, בלתי מוכר, ונותן לו ביטויים ממשיים, עכשוויים ("חולמים לתפוס מקום טוב באמצע פלורנטין") וחיוביים. רק בבית האחרון מתברר שהשיר מוחה על מוסר העבודה הירוד במדינת ישראל.
אנו עומדים בעיצומו של רנסנס מסורת יהודי. זמרים רבים "חוזרים בתשובה", אלבומים ושירים המבוססים על המקורות הופכים לחלק מן הפלייליסט. בהופעות חיות של זמרים עם כיפה תוכל לראות גלויי ראש רבים. אבל יש הבדל גדול בינם לבין מאיר אריאל - הוא לא התייחס אל המסורת כאל משהו שיש להציגו כמות שהוא, להצדיקו תמיד. הוא אינו שר פיוטים כלשונם, או פסוקי תהלים. הוא הפך את המסורת למשהו חי, עכשווי, רלוונטי. הוא עיבד אותה דרך אישיותו המיוחדת ודרך שפתו העשירה. הוא ראה עצמו כממשיך של "ארון הספרים" ולא כמצטט שלו, כמי שכותב את הפרק הבא. וזו גדלותו.
יוסי סופר ממרכז יעקב הרצוג, השייך לרשת בתי המדרש בישראל, ירצה בנושא זהות יהודית בשירי מאיר אריאל בפסטיבל הקהל ה-15 שייערך ברמת אפעל בחול המועד סוכות, י"ח תשרי, 16.10.11