מה הקשר בין פסיכואנליזה לליל הסדר, חוץ מזה שהמפגש המשפחתי הדחוס יכול לפרנס כמה פגישות טובות על ספת המטפל? לגבי שטרנגר, פסיכולוג קליני שכתב את הספר "מסע אל החירות - ליל הסדר כתהליך צמיחה - קבלה, חסידות, פסיכואנליזה" יש תשובה ברורה - החירות. כשחז"ל אומרים 'בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים', למה הם מתכוונים?", שואל שטרנגר ומיד מסביר, "יש לזה בעיני שתי משמעויות: הראשונה - בכל דור האתגר לחירות הוא שונה, והשנייה - הכלים שעומדים לרשותנו להבין מה זו החירות הזו הם ייחודיים לכל דור".
"האמירה הזו של חז"ל היא ממש פוסט-מודרנית", הוא מסביר. "היא לוקחת אירוע לאומי ואומרת – 'חייב האדם'. מה שקרה לעם שלם הולך להיות רלוונטי לאינדיבידואל, וצריך לשים לב שכתוב 'חייב האדם'. לא רק היהודי. זו בעצם חובה למימוש הפוטנציאל האנושי".
ומהו בדיוק מימוש הפוטנציאל הזה? לפי שטרנגר, מדובר במסע האנושי מגלות מצרים – שמסמלת את הניכור העצמי של האדם - אל גאולת ישראל שמסמלת את התקווה לגאולה הפרטית. "כל המאבק בין מצרים ופרעה לעם העברי הוא לא רק מאבק היסטורי, אלא מאבק בין חלקים פנימיים בנפש", הוא אומר. "פרעה מייצג את האני - האגו במובן היונגיאני שלו, החלק המצומצם יותר של האישיות שמפחד ממה שנקרא אצל יונג ה'עצמי' וביהדות – 'הנשמה'. המפגש בין פרעה לעברים הוא בעצם העימות בין שני החלקים בתוכנו".
העברים, כפי שנקרא עם ישראל בסיפור התנ"כי, מייצגים על פי הקבלה את הצד השני, את ה'מעבר', הנשמה שמגיעה מעבר לעולם הזה. שטרנגר מפנה את תשומת הלב לכך שבתורה כתוב שפרעה משעבד את העברים כדי לבנות 'ערי מסכנות' – מחסנים ענקיים שצוברים בהם עוד ועוד דברים. "יש ספר של הפסיכולוג אריך פרום שנקרא "To have or to be", שמדבר על כך שמתוך פחד מפני ההוויה שבתוכנו, אנחנו בוחרים to have כלומר לאגור, ולא רק כסף אלא גם רכוש, חוויות. פרעה מנצל את העברים כדי לבנות את המחסנים האלה, והנמשל הוא שאנחנו לוקחים את הכוחות המדהימים של היצירה, את האנרגיה האלוהית שבתוכנו ומשתמשים בה כדי לצבור כסף וכבוד. אנחנו לא חיים מבפנים, אנחנו לא ב-Being, אלא ב-Having".
האפיקומן - סוף עידן התמימות
את המסע של עם ישראל ממצרים לארץ, מקביל שטרנגר לשני תהליכים משני עולמות התוכן השונים. "על פי הקבלה, הנשמה באה ממקום שלם וכשאנחנו מגורשים מגן עדן, אנחנו עוברים חיים של נפרדות מהאלוהות ובסוף חוזרים לחיבור עמוק לאלוהות אבל מסוג אחר, שקורה בזכות הגלות במצרים. הרובד הפסיכואנליטי של זה הוא היטלטלות בין געגועים למצב קדמון של התמזגות עם אמא, לבין הצורך בקיום עצמי. אנחנו מתחילים בסימביוזה - חוויה של אחדות עם האמא, אבל לא יכולים להישאר שם ויוצאים למסע אל החירות, על כל המשתמע מכך – הבדידות, האחריות והלבד".
שטרנגר מפרש גם את הפרטים ההלכתיים של ליל הסדר עצמו בעזרת הפסיכואנליזה: "הסיבה שליל הסדר נקרא 'סדר' היא שחז"ל רוצים לספר, דרך ההגדה, שהיציאה האינדיבידואלית לחירות לא מתרחשת בבת אחת באיזשהו קיצור דרך נוח. זה תהליך וכמו כל תהליך, אם אתה לא הולך לפי השלבים, יהיה לך קיבעון".
לשלב ה'יחץ' למשל – בו שוברים את המצה ומחביאים חלק ממנה בתור אפיקומן, מעניק שטרנגר משמעות חדשה: "כל סיפור האפיקומן מתחיל ביחץ – בשבר, חלק בנו נשבר. קבלית, כשאנחנו נולדים יש שבר כי אנחנו נפרדים מהאלוקות, נפשית – אנחנו נפרדים מאמא ויוצאים למסע שלנו. החלק בנו שהולך לאיבוד - החלק הגדול של המצה – מוסתר כל הלילה, ורק כשאנחנו עוברים את כל שלבי הסדר בהצלחה, הילד הוא זה שמחזיר לנו את האפיקומן דהיינו, אנחנו מגלים מחדש את החלק התמים".
כששטרנגר נשאל אם הוא רואה בעיני רוחו משפחות שלמות שפותחות בניתוח פסיכולוגי מעמיק של משתתפי הסדר תוך כדי אכילת קניידלעך, הוא עונה שלא, לא בדיוק. "כל העניין של ללכת לפסיכולוג זו המצאה חדשה, אבל כתוב בהגדה 'כל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח'. זאת אומרת שהרעיון לפיו חשוב לבטא ולספר את התחושות שלנו דרך הדיבור הוא רעיון קדום. כשאומרים לספר ביציאת מצרים, לא מתכוונים לספר את הסיפור כפי שהיה לפני 3,000 שנה, אלא גם את הסיפור על העצמי, וקודם כל לעצמי. אם יש עוד מישהו סביב שולחן הסדר שישמע - נהדר".