אינני יודע אם זה היה כך מעולם, או שזה התחיל בערך כש'יהדות' הפכה ללשונית משנה במדורי רוחניות באתרי אינטרנט. כך או כך, אצל רבים מהאנשים שנמצאים בתהליך של חזרה ליהדות פעילה, לרוב בשלבים של העבודה הנפשית והרצון המתחזק ועוד לפני שזה ניכר בהם חיצונית, יש סוג של אהבת חינם כלפי כל כיפה שעוברת ברחוב. על אחת כמה וכמה כיפה וזקן. משהו הדומה לזיהוי ישראלי בקיוסק באלסקה. כשמתגעגעים לריבונו של עולם, כל אחד מהמקורבים אליו מקרב אותנו אליו קצת. אלא שפעמים רבות, ההבנה שבין חובשי הכיפה יש כאלה שהמחויבות הראשונה שלהם היא ל'שולחן ערוך' הפרטי שלהם, מגיעה אחרי כמה התפכחויות ששולחות אותנו להיות דתיים 'באמת'.
חשוב לי להדגיש – קטונתי. אני האחרון עלי אדמות שייתן למישהו ציונים על מידת הדתיות שלו. אני יכול לקבל שאנשים מסוימים מחליטים להפעיל שיקול דעת ומידתיות בכל מה שקשור לאמונה, גם אם זה זר לטבעי ונטיית לבי. עבורי, הדרך היחידה לעשות תשובה היא דרך הרמב"ם – להרחיק אל הקיצוניות האחרת. אחרי תהליך של הבראת החולי, אולי יהיה איזשהו אמצע שאפשר לחיות איתו.
עבור מי שנמצא בתהליך תשובה, ההבחנה העקרונית בין 'קלה' ל'חמורה' מטלטלת ומבלבלת. הפתיחות שהופכת את הדת היהודית לתרבות רוחנית, זו שיכולה לאפשר רב שצופה בסרטים של טרנטינו ועיתונאי דתי שמצטלם ללא חולצה לטלוויזיה – לי אישית זה קשה. ועוד יותר קשה לי האווירה שנוצרה בעקבות זה, שבעטיה היטשטשו ההבחנות, ויותר קשה מתמיד לדעת מה אמת ומה תחפושת. ואם איתרע – או שפר – מזלנו לזהות מישהו שהחליט לחוג את חג הפורים על בסיס יומיומי, מה עושים אז? איך מביטים מהצד על מסיבת התחפושות? איך עלינו לנהוג כשהוא מחייך אלינו מתוך אחד מעלוני השבת ומאתגר את נחישותנו לקיים את הציווי האלוהי שלא לבוא לידי באסה מעל צלחת החמין?
האם מדובר בקנקן ראוי?
רבי מאיר אומר בפרקי אבות "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". טעות נפוצה היא לחשוב שהכוונה היא שנסתכל במשקה שבקנקן, כי הסתכלות במשקה לא נותנת כלום. עדיין לא נבראה העין שיכולה לטעום משקה, וגם העין החדה ביותר לא תוכל להיות חדה מספיק כדי להוכיח שמה שנשתה בעוד רגע זה אכן מה שהיא מראה לנו. ובכלל, הנוהג בעולמנו מלמד שלרוב הכלי אמור להיות על פי מעלת המשקה ולא להיפך. נדיר למצוא אדם שרכש גביעי כסף יקרים רק כדי לשתות מהם בירה או משקה מוגז, כשם שנדיר לראות מישהו שותה יין יקר מתוך כוס חד פעמית (להוציא מקרים שערב פסח חל במוצאי שבת ואוכלים בכלים חד פעמיים במרפסת).
בניגוד למה שנהוג לחשוב – הקנקן הוא העיקר. להסתכל במשקה זה בדיוק הדבר שחז"ל לא רוצים שנעשה, כי דווקא הסתכלות כזו יכולה לגרום לנו לגשת אל ה'טעימה' על פי דעה קדומה, וההשלכות עשויות להיות חמורות - ראו מקרה גברת סלבדור ב'חגיגה בסנוקר'. רוצה לומר, אם זה שחור זה לא בהכרח לילה, וגם אם לילה זה לא בהכרח מאוחר.
לכן חז"לינו היקרים בהחלט מבקשים שנסתכל בקנקן, אך לא הסתכלות חיצונית ושטחית. אלא נסתכל במה שיש בו גופא – ממה הוא עשוי, באיזה אופן, מה טיבו. מתוך כך ניתן יהיה לדעת איזה משקה יכול להישמר בו ובאילו תנאים, והאם הוא אכן יכול להכיל בתוכו את מה שהעין טועה לחשוב שכן. וקנקנים כבני אדם. הרבה אנחנו מייחסים גדלות לאיש שאינו כלי ראוי להכיל את אותה הגדלות, וגם להיפך. כמה פעמים טעינו באדם וייחסנו לו שפלות או טיפשות בשעה שמצד הכלי שהוא זה לא יתכן? לחיוב ולשלילה אנו טועים, והמון.
אל תתנו לתחפושת להתחפש לאמת
אני מאמין שניתן ללמוד דברים גדולים באמת על החיים ועל אנשים מתוך עשיית הדברים הקטנים והיומיומיים. הם המגלים לאדם את עצמו, את האמת על עצמו. ובאופן דומה הם מגלים לו את האמת על זולתו. באופן אישי חטאתי לא פעם בהבטה בקנקן כשמדדתי אנשים על פי הישגים גדולים או אידיאולוגיה פוטוגנית. כשחזות של סבא אליעזר גרמה לי לחשוב שהאיש צדיק יסוד עולם זיע"א. כשייחסתי תבונה לאנשים שעוסקים באינטליגנציה. רק לספר על עצמי ידעתי: להיות חתום על הישג זה הרבה פעמים לא בזכותנו, זו מתנת חינם. להתפרסם זה קל מאוד. לגדל זקן זה הכי פשוט. אלה דברים פשוטים לאין ערוך מלהיות אדם שראוי להם באמת.
ולהיות ראוי זה מלחמה יומיומית והתמודדות בכל רגע, וההתמודדות הזו היא שניכרת. לכן כדי לדעת אם אמת או תחפושת, די להתבונן האם ניכרת העבודה להיות ראוי. האם ניכרת ההשתדלות לנהוג בדרך ארץ לפני שנעשים בעלי חצר. האם המוסר מכתיב את ההתנהלות היומיומית עם הזולת, לפני שחותמים על עצומות הזדהות עם מיעוטים מקופחים. האם אדם מתרחק משקר, לפני שמייחסים לו אמת אומנותית. כל כך הרבה טעיתי בכך ולחומרה, עד שה'יין' שלא היה יין גם לא היה ראוי לשתיה כלל.
באחת מקלטות הילדים לחג הפורים שרים הילדים: "לא חשוב מה התחפושת, העיקר חיוך על הפנים". אז כשאוזני המן מיוצרות בקצב וכולם מחויכים למראה התחפושת, אפשר לשתות עד דלא ידע בלב שקט. אבל כשהתחפושת מתחפשת לאמת וממלאה לנו שוב ושוב את הכוס, כדאי שנישאר ערניים כדי שהחיוך לא יהיה על חשבוננו.
יו"ר הכנסת הטריה, רובי ריבלין, חושב שאמונה אינה מספיקה אם אינך רוצה לעזור לעצמך. שאלון רוח
וספר "ויקרא" מלמד אותנו שלתנ"ך אין שורה תחתונה, ולאלוהים לא תמיד יש פואנטה