שינקין פינת חזרה בתשובה

קשה לפתוח מוסף תרבות לאחרונה בלי להיתקל באמן מתחזק: שי גבסו עם זקן ואתי אנקרי עם מטפחת, כל משפחת בנאי כמובן, יהודה סעדו שתמיד היה שם, גרוניך שר פרקי תהילים, אריאל זילבר משמח מתנחלים, עמיר בניון מתפייט בכל פינה, ומיכה שטרית וארקדי דוכין מתראיינים בנושאי אמונה. אם זו לא הייתה כתבה באתר אינטרנט – בוודאי מישהו מהנזכרים לעיל היה מלחין אותה באווירת שאנטי וגיטרות רגועות ושולח אותה היישר לפלייליסט של גלגל"צ, אחרי שולי רנד ולפני עובדיה חממה.

גם אני שם, מסתובב ברוטשילד בואכה שינקין ועמוק בתוך שבת ובית הכנסת, ומהמקום שלי אני יכול לספר שמדובר בגל חזרה בתשובה אחר לגמרי ממה שנחשפנו אליו כל השנים.

ההיסטוריה הישראלית ידעה הרבה "גלים" של חזרה בתשובה: בין 67' ל-73' היו בעלי התשובה של "אחרי המלחמות", האנשים ששאלות החיים והמוות גרמו להם לחפש תשובות, תאבי פילוסופיה שניסו לעמת את המדע והתורה וכונו בעגה החרדית "הטייסים", בגלל קבוצה של טייסים שחזרו בתשובה בשיטת "חבר מביא חבר" (וגם בגלל הנטייה החרדית להפוך כל שק"מיסט חוזר בתשובה לטייס קרב לשעבר); שנות ה-70 הביאו את "הבוהמיינים" של אורי זהר ופופיק ארנון ו"האמריקאים", ששילבו אקסטזה דתית בציונית, עלו לארץ והתיישבו בכל מקום שנראה להם מספיק קרוב לריכוז אוכלוסיה פלשתינית;

בשנות ה-80' התפתחה "משפחת מיקסרוביץ", גל החוזרים בתשובה של ש"ס הקרוי על שם הרב אמנון יצחק, שמילא אצטדיונים בתושבי שכונות מצוקה וגרם להם להיכנס בשער אחד של "יד אליהו" בתור עדר ערסים מתלהמים, ולצאת בשער שממול בדיוק אותו עדר – אבל חבושים ב"כיפת בית משפט" ולבושים ציצית. בסוף שנות ה-90 התחיל הגל של ברסלב, שהציב בראש עשרת הדברות את המצווה "הפרע לתנועה בכל צומת מרכזית בתל-אביב" וכלל, לצד נציגים הגונים כמו ג'וני שועלי ונועה ירון, גם שלל סטלנים שהחליפו את האקסטזי של גואה באקסטזי תל-אביבי ותמונות של "רבינו". וכמובן, לאורך כל השנים שורד לו בכבוד "הגל השקט" – החוזרים בתשובה של חב"ד שתמיד מטפטפים בזרם קבוע ויציב, ומתמסרים, שקטים סבלניים ומפויסים, לפולחן האישיות המשיחיסטי ו"למשרד השליחויות" החב"די הידוע: הקמת מרכזי חב"ד בכל מקום שיש בו למעלה משני יהודים וקוקה קולה.

כאמור, הגל הנוכחי שונה מכולם. "אוהבים את אלוהים - שונאים את בני-ברק", אפשר לקרוא לו. לא עוד הפחדות וגיהינום,  לא עוד התחבטות בשאלות קשות של אמונה. "תן לאישיות שלך לצמוח ותמנף את זה בשלווה לתוך סוג של חזרה בתשובה" - זה המסר הנעים שנחת על עם ישראל בעיקר באדיבותה ובזכותה של ימימה אביטל, והיווה גשר להרבה אמנים אל תוך העולם האורתודוקסי המאיים.

אל תכנסו לנו לתחתונים של המצוות

ביום סלב, בלילה מתחזק

אני לא רוצה "לדבר על זה", לא רוצה שיציצו לי כשאני מתחזק, לא צריך את מאה שערים סביבי כדי להרגיש מרומם. אני לא רוצה להצהיר ולא רוצה להגדיר. אני מוכן לקפוץ לבני-ברק לשיעור תורה או לקנות "קישקע" לחמין של שבת – אבל רוצה להמשיך לחייך אל הקהל של ה"זאפה" דקה אחרי שאני מברך בדביקות על הוויסקי שלי.

שתי תערוכות חדשות ממש מעצבנות חרדים: הומואים ולסביות דתיים שיוצאים מהארון, וגופות ואיברים פנימיים שמוצגים לראווה

פרשת הדוגמנית הדתייה מסרבת להירגע, ודודו כהן בכלל לא חושב שהיא דתייה

כוכי מרדכי מאמינה מאוד באלוהים, גיא מרוז דווקא לא ואפילו מוכן להמיר דת

וקבלו כמה סיפורים לשבת על אהבה, גורל, גלגל שמסתובב לו ורבי שפועל בדרכים נסתרות