הפעם הראשונה בה שמעתי אמא אומרת קדיש
אתמול, בצעד אמיץ, אמרה רחלי פרנקל קדיש על בנה המת. היא עשתה את זה בחן, בחסד וברחמים, בלי טיפת התרסה, בטבעיות אמהית ואמונית זכה וטהורה. אין שום מניעה הלכתית שאישה תאמר קדיש. זה רק עניין "לא מקובל" שהפך לאיסור גורף. אני בטוח שהיו שם לא מעט רבנים שהתכווצו במקומם. לי זה גרם לבכות
אז מה אם זה לא מקובל?
זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אישה אומרת קדיש. עוד יותר מזה. זו הפעם הראשונה שראיתי אישה אומרת קדיש וכל הקהל עונה אמן. והדמעות שדמעתי בעת ההספד, שהיו חנוקות, כי לא יפה לבכות מול טלוויזיה, במיוחד לא כשכולי זועם על עצם שידור ההלוויות – הפכו עכשיו לגלויות. וכמו כולם ייבבתי בבכי גדול ורב עם רחלי פרנקל ועניתי אמן לקול הקדיש שלה.
בכיתי על בנה המת ועל לילותיה הרעים שהיו ושעוד יהיו ובכיתי מהתרגשות על הקדיש שלה, קדיש ייחודי, חדשני ומקורי של אישה מאמינה, אורתודוכסית ויראת שמים. כמו כל יהודי דתי ידעתי כי מבחינה הלכתית אין שום מניעה שאישה תאמר קדיש. זה רק "לא מקובל". ה"לא מקובל" הזה הפך לאיזה איסור גורף שלא יעלה על הדעת בכלל לעבור עליו. אישה? קדיש? מה זה כאן נשות הכותל? מניינים שוויוניים ברעננה ובקטמון? אוי וויי. שהשם ישמור וירחם.
ופתאום זה ישב כל כך טוב ומתאים – שאיך אפשר היה שלא לבכות? ואיך אפשר היה שלא לחוש סיפוק על הקדיש הנשי הגאה הזה, שעשה קצת סדר בדברים וחידש חידוש עצוב ואמיתי? עמדו שם בסביבה רבנים חשובים, הרב קוק והרב בנימיני והרב פירון, אורתודוכסים גמורים, תלמידי חכמים, והייתי יכול לחוש את אצבעות רגליהם מתכווצות בתוך נעליהם מרוב לחץ ומבוכה. ובליבי שמעתי אותם מנהלים עם עצמם דיאלוג שאומר: אוי, אוי, לא מקובל. לא מקובל. אבל גם לא מקובל שילד בן 16 נחטף ונרצח ואמו צריכה ללוות אותו אל קברו. אז מנעי קולך מבכי, רחל, ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך.
והם, ואני וכולם הבטנו באישה הגאה והטובה הזו ואמרנו ביחד איתה: אמן! יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים.