1. המאבק רחוק מסיום. אם מישהו היה צריך הסבר למה הומואים ולסביות צריכים את מצעד הגאווה, או כל מאבק קולני אחר על שוויון זכויות, הוא קיבל אתמול את התשובה לפרצוף. ללב ליבו של הפרצוף.
זה קרה במרכז תל אביב, נחמני פינת רוטשילד, השכונה הכי ליברלית וסובלנית במדינה. לכאורה, אין מקום בטוח מזה עבור הומואים. גם אם הם רוצים לשחק טאקי במרתף, גם אם בא להם להתנשק צרפתית ברחוב. אבל מתברר שאין שום מקום בטוח.
2. הכל קשור. ישראל היא מקום אלים. שונאים כאן את האחר ואת השונה. בבתי ספר, במגרשי כדורגל, על הברזלים, בטוקבקים - "הומו" או "קוקסינל" היא קללה נפוצה, אולי הכי נפוצה. גם אצל ילדים בני 6. שרים, חברי כנסת מנהיגי ואישי ציבור מסיתים על בסיס קבוע. נותנים מין לגיטמציה קבועה, תת או על קרקעית, לשאלה "האם מותר להם".
והדברים מצטברים, ומחלחלים. איזו מין שאלה זו בכלל? למה יש אנשים שחושבים שמגיע להם דין וחשבון על חיים של אחרים רק בגלל שהם אחרים? מה פתאום שהומואים יסבירו הסברים? למה טרנסג'נדריות צריכות לקבל אישור ממישהו ללכת עם שמלה? "כי ככה בא לנו", זו לא תשובה מספיק טובה?
3. הנרצחים של מוצאי שבת נרצחו כי הם בחרו להעביר את הערב במקום של הומואים ולסביות. רצו להרגיש בבית, בנוח. הם התכנסו לפעילות חברתית שכל המהות שלה היא לתת תחושת בטחון וערך לאותם צעירים וצעירות שנמצאים בתחילת דרכם. פעילות חברתית, שאחת המטרות הכי ברורות שלה היא לטעת במשתתפים את התחושה שהם לא לבד.
מה יהיה על אותם נערות ונערים עכשיו? איך הם ירגישו השבוע, בפגישה הבאה של הקבוצה שלהם בארגון הנוער? הם יבואו? לא יבואו? יהיה להם אומץ? איפה הם ירגישו בטוחים?
4. ובכל זאת, בתוך הדבר הגרוע הזה, היה רגע אחד. מתישהו אחרי אחת בלילה, התארגן מצעד ספונטני ברחובות תל אביב. תוך דקות הגיעו יותר מאלף אנשים. היו כמה פוליטיקאים וסלבריטאים אמיצים. כל מאה מטר הצטרפו עוד. מהסלולרי, מהפייסבוק. רוטשילד, אלנבי, קינג ג'ורג', עד גן מאיר.
מתוך הכאב, חוסר האונים והזעם, נולדה הפגנה נגד שנאה, נגד הסתה, בעד החיים. זה היה מלא דמעות, אבל זה גם היה אופטימי ומלא כוח. ויותר מהכל, זה בעיקר היה ביחד.
אורי סלעי הוא העורך הראשי של ערוץ24, עיתונאי ואיש טלוויזיה