חופש הביטוי הוא יסוד היסודות של שלטון דמוקרטי. בניגוד למצדדי הקומוניזם, הרציונל שעמד לנגד עיניהם של קברניטי הדמוקרטיה כשהגו את רעיון חופש הביטוי היה שעדיף שאזרחים ישחררו קיטור באמצעות מילים מאשר באמצעות עבודת פרך במחנות כפייה ועינויים. הגיוני. כריתת עצים בגולאג במינוס 40 מעלות נשמעת כמו פעולה הרבה פחות מלבבת מכתיבת טוקבק זועם נגד עליית מחירי הקוטג' בדירה ממוזגת במרכז תל אביב.
אך לחופש הביטוי קרה מה שקורה להרבה רעיונות טובים - אנשים עושים בהם שימוש לרעה. וכך, בלי ששמנו לב, מנשק דמוקרטי ויעיל כנגד משטרת המחשבות הוא הפך בעצמו לדיקטטורה. הדיקטטורה של חופש הביטוי. למה זה קורה? מדוע הגולם, חופש הביטוי, קם על יוצרו, הדמוקרטיה? התשובה פשוטה: כי יש לו את חופש הביטוי.
לא יפה לקלל
הימים הם ימי טרום הכניסה לארץ. יוני הדואר יוצאות ובאות מארמון מלך מואב ובפיהן לא עלה של זית, אלא איגרות אימה המכילות סיפורים מסמרי שיער אודות מסע ההרס שזרעו בני ישראל בניצחונות המפוארים על צבאות עוג מלך הבשן וסיחון מלך האמורי. בלק בן ציפור, מלך מואב, מכנס את המטבחון המדיני על גדות נחל ארנון שבעבר הירדן המזרחי. "מה עושים?", הוא תולה בהם עיניים מלאות תקווה, "הם עומדים לטבוח בנו!". לאחר דיון ארוך, ויכוחים סוערים והרבה שיקולים לכאן ולכאן, יוצאים חברי המטבחון עם תשובה: בעור. בלעם בן בעור. בלק מבין שאין לו ברירה: כשהתותחים חסרי אונים, פונים אל היידעונים.
בלעם בן בעור, האורקל מהעיר פתורה, הוא דמות אניגמטית בתנ"ך. במסורת חז"ל אומנם נוהגים להציגו באור שלילי ולומר שמדובר בנביא שקר, אך מפסוקי הפרשה עולה דווקא כי האיש היה נביא לגיטימי עם יכולות תקשור לא מבוטלת עם האל. בלק שולח אליו שליחים ומציין: "ידעתי כי מי שתקלל יקולל ומי שתברך יבורך". בקיצור, בלק מבקש מבלעם שיקלל את עם ישראל וע"י כך יעצור את שרשרת הניצחונות ממנה נהנו העברים עד כה.
אלוהים, שלרוב נוהג להעניק לנביאיו אוטונומיה מוחלטת, משתלט על מרכז הדיבור של בלעם. כתוצאה מכך, במקום לקלל את ישראל, יוצאות מפיו של בלעם רק ברכות: "מה טובו אוהליך יעקוב משכנותיך ישראל" (במדבר כ"ד, ה'), "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" (במדבר כ"ג, כ"ד). לוחמי חופש הביטוי יאמרו שמדובר בסתימת פיות. אבל הנבונים והפיקחים יאמרו שלא כל שטות צריכה להיאמר.
כל התורה על רגל אחת
בימינו, ימים של שלטון דמוקרטי, סוגיית חופש הביטוי רלוונטית מתמיד. הנה, רק השבוע נעצר הרב יוסף על כך שנתן דרור לדעותיו ואישר הריגת גויים. לכאורה, מה רוצים מהרב יוסף, או מהרב דוב ליאור לפניו? הרי שניהם השתמשו בזכות הלגיטימית של חופש הביטוי. ואם להיות כנים עד הסוף, אז מה ההבדל בינם לבין פרופסור ניר שקרא לשבור למתנחלים את המפרקות, או לפרופסור שטרנהל שעודד פלסטינים לעלות על ההתנחלות עפרה?
נכון, אין הבדל. שני הצדדים, כל אחד מתוקף סמכותו - אלה מתוקף סמכויותיהם הרבניות ואלה מתוקף סמכויותיהם האקדמיות - הסתתרו מאחורי חומת חופש הביטוי כדי להסית את צאן מרעיתם. כעת, כל מה שנותר לברר זה מדוע במקום קללות, אלוהים לא שם בפיהם ברכות, או ליתר דיוק מדוע לא שם בפיהם את כל התורה על רגל אחת. רק שלוש מילים: "ואהבת לרעך כמוך".