ביום שישי האחרון עמדה א', מוטרדת תעסוקתית ממפעל פרי גליל, בביתה שבחצור הגלילית והדליקה את נרות השבת כמנהגה מדי שבוע. בכל העדות חוברו תפילות בשלל שפות שבהן עומדת האם, עיקרו של הבית, ומרכזת את בקשותיה אל נוכח הנר שהדליקה. אבל אחד הדברים היפים בהדלקת נר שבת היא שאין נוסח קבוע ואחיד לברכה. אישה אישה ובקשותיה. אם ואם ותפילותיה.
אני מניח שא', שעוברת בחודשים האחרונים אונס תעסוקתי בידי חבורה של בריונים ממשרד התמ"ת, התפללה לבורא עולם שיניח לה. "אין לי כוח לחיות יותר כשחרב הפיטורים מונחת יום יום על צווארי", היא לבטח קוננה בלחש תחת מטפחת התחרה הספוגה דמעות. "אלוהים, כמה עוד אפשר לסבול עבור הזכות הבסיסית לעבוד תמורת שכר מינימום ובלי שמץ של כבוד עצמי?".
אך מתברר שאלוהים, ממש כמו צאן מרעיתו, לא עובד בשבת. או שאולי גם הוא, כמו הממשלה, לא שמע על הפריפריה. אחרת איך תסבירו את זה שבאותו זמן בו עמדה א' מול האור הבוקע מנרות השבת והתחננה בפניו שיעניק לה מעט שקט ורוגע כלכלי, שיירה של משאיות נכנסה לשערי מפעל פרי הגליל והעמיסה איתה את התקווה האחרונה של א' ושל חבריה.
"התקווה", אמר הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, "היא הרעה שברעות משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל". ואין ספק שרק מי שרצח את אלוהים וסיים את חייו בבית משוגעים כשהוא מתגולל בצואה ובשתן של עצמו, מסוגל לנסח בצורה כל כך חריפה ואכזרית את מצבם הנפשי של עובדי פרי הגליל. כי השבוע, כבמעשה כשפים, נמצא איכשהו הכסף שהחזיר שוב את התקווה לעובדי פרי גליל, בפעם המי יודע כמה השנה. וכעת כל מה שנותר זה להתפלל שמענק הממשלתי ישים סוף לסבלם המתמשך, וש-א' תוכל לחזור בכוחות מחודשים לטיפוח הקריירה המפוארת שלה במחלקת אריזות שימורי אפונה ושעועית.
אור, פשוטו כמשמעו
"ואתה תצווה את בני ישראל וייקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות את הנר" (שמות כ"ז, כ'). כך מתחילה פרשת השבוע שלנו, פרשת "תצווה". בניגוד להוראות קודמות של הקב"ה, שמתחילות תמיד בלשון "דבר אל בני ישראל" או "אמור אל בני ישראל", כאן הלשון היא ציווי: "ואתה תצווה". הפרשנים מסבירים כי בשונה מההוראות האחרות שמדברות על ההווה, ההוראה להדלקת נר היא צוואה – ציווי לדורות הבאים להכניס לחייהם אור, פשוטו כמשמעו.
כי בימים בהם נרות כבר לא משמשים אותנו לתאורה, משמעות הדלקת הנר בערב שבת היא סימבולית. הנר מסמל את האור ששומר אותנו מפני החושך, מפני הייאוש, מפני חוסר האונים, מפני האטימות של הממסד הדורסני. "כי בשם קודשך נשבעת לו", אנו קוראים מדי שבת אחרי ההפטרה, "שלא יכבה נרו תמיד לעולם ועד".
ובחזרה למפעל הצפוני. עובדי פרי גליל אינם מבקשים העלאה בשכר, רכב חברה או תלושים למסעדות מפוארות וקופונים לספא, כפי שדרשו השבוע עובדי הנמלים במצח נחושה. הם בסך הכל מבקשים קצת אור בתוך החושך הגדול ששורר במציאות הקטסטרופלית שאליה הן נקלעו.
ביום שישי הזה תעמוד א' שוב כהרגלה מול נרות השבת. אנחנו כחברה מחויבים להוכיח לה שצדק חברתי היא לא סתם סיסמא מכובסת שהמציאו צעירים תל אביבים מפונקים ומשועממים. התקווה של א' לליל שבת שקט בחיק משפחתה, ללא בשורות איוב וללא פאניקה מתמדת מצלצול הטלפון, היא התקווה של כולנו. מעבר לכך, "התקווה" היא הטקסט המכונן של העם היהודי. ושום גרמני, ויהיה החכם ביותר, לא יהרוס לנו אותה.