יש אנשים שאין להם מושג מה זה "פין שבת" ואיזולירבנד נשמע להם כמו שם של להקת אינדי. טבלת הייאוש היחידה שהם מכירים היא הספירה לאחור עד להשקת הפלייסטיישן הבא, ושביזות יום א' זה היום המדכא שחברה שלהם נוסעת לצבא - נו, המקום המבאס ההוא עם האוכל הגרוע והמועקה התמידית בנשמה.
אישית, אני די סולד מהם. למה מה קרה? למה בזמן שהם השלימו תואר באוניברסיטה, אני אכלתי שלוש שנים חצץ ממפקדים סדיסטיים ועמדתי שעות במחסומים נידחים בעודי מתפלל בדבקות לבורא עולם שישבור לי יד או רגל או אפילו שניים במחיר אחד (כל חייל קרבי חושב על זה לפעמים. זה כתוב בפקודות מטכ"ל).
ובכל זאת, יש אחוז קטן מהם שפשוט לא יכול. אחוז קטן שנתקע עם מוגבלות פיסית או חברתית שמונעת ממנו ללבוש מדים. "המפקד, זה לא שאני לא רוצה, אני לא יכול" זו לא דאחקה עבור אנשים אלה, זו המציאות הכואבת.
שלא תטעו, אני לא מתכוון למגה מפונקים, לפציפיסטיים קפוצי התחת או למתחזים מהסוג של "אדוני הקב"ן, אני רואה נמלי אש עושות לך מנגל על הראש". אני מתכוון לחבר'ה האמיתיים שבאמת לא יכולים. יצא לי לפגוש בחיים כמה מהם, ותאמינו לי - הם דווקא היו נותנים יד או רגל כדי לשרת בצבא.
חבל שלא בדקת קודם
אם היה צריך לסכם את פרשת "שופטים" בשלוש מילים, הן היו "צדק צדק תרדוף" (דברים ט"ז, כ'). איך עוד אפשר לסכם פרשה שמתחילה בפסוק "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך ושפטו את העם משפט צדק"? ואכן, טחנות הצדק בפרשתנו פועלות שעות נוספות ומגיעות לרזולוציות גבוהות מאוד. אחת מהן היא, לא תאמינו, התנאים לפטור מיציאה למלחמה. או בשפה מודרנית: מי מקבל פרופיל נמוך ונשאר בבית ומי בסיכון גבוה שיאמרו עליו בקרוב קדיש.
"ודיברו השוטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכו, ומי האיש אשר ארש אישה ולא לקחה ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה" (כ', ה'-ו'). וההמשך המדהים ברגישותו ובאנושיותו: "ויוסיפו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס לבב אחיו כלבבו" (כ', ח').
נכון, בימים ההם זה היה או שאתה נלחם או שאתה בבית, ולא היו אופציות כמו היום לתרום שלא בלחימה פיסית. אך עדיין, העיקרון זהה. לא כולם נולדו שווים, והמציאות האנושית המורכבת לעיתים דורשת מאיתנו לרדת לפרטים ולבחון את העובדות לגופם. כי הרי, בינינו, הכי קל זה להכניס אנשים לקופסאות של "עשית צבא או לא עשית צבא?" ואז להשתלח בהם בפומבי, כפי שעשה ידידנו שרון גל מערוץ 10.
השבוע, בתוכניתו "לילה כלכלי", ראיין גל הזחוח את דפני ליף ושאל אותה כיצד היא מיישבת את הסתירה בין היותה מנהיגת מחאה אזרחית לבין העובדה שלא שירתה בצבא. אם גל היה טורח לבדוק, הוא היה מגלה שליף לא שירתה כי היא סובלת ממחלת הנפילה. אילו היה נכנס לרזולוציות קצת יותר גבוהות הוא היה מגלה שבפרק הזמן המדובר ליף לא למדה באוניברסיטה או נסעה להודו לטיול של אחרי השתמטות, אלא התנדבה במקלט לבני נוער.
אבל למה לבדוק? שרון גל מעדיף לעשות למצלמה פוזות מוסרניות, משל היה אלוהים. הוא רק שוכח שבניגוד אליו, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים.