בהיסטוריה האנושית יש שני סוגי מלכים - מלך שמעניק לנתיניו את הכלים להיות מלכים בעצמם, וזה שהופך את נתיניו לעבדים ומשעבד את חירותם לצרכיו. אלוהי ישראל הוא מלך מהסוג הראשון, מאחר והעיקרון העמוק שהוא העניק לאנושות ושעומד מאחורי חקיקת המצוות והחוקים הוא עקרון זכות הבחירה, האם לקיימם או לא. הרציונל הוא הבחירה, ובחירה היא פריווילגיה שרק מלכים זכאים לה.
אבל כדי לבחור צריך אומץ. לא סתם בני ישראל היו עבדים לפרעה מלך מצרים במשך 400 שנה. פרעה היה מלך מהסוג השני. הוא ניצל את העובדה שלאנשים הרבה יותר קל להיות עבדים. הרי למה לבחור אם אפשר להנציח את אוזלת היד, את הנרפות, את הקורבנות העצמית.
"כולנו עבדים אפילו שיש לנו כזה כאילו", שר ברי סחרוף. וכן, הוא צודק. כי בואו נהיה רגע כנים עם עצמנו ונודה שגם האדם המודרני הוא עבד שחירותו, זמנו ומוחו משועבדים לאיזה פרעה מודרני, שדורש שנבנה לו פירמידה מודרנית שאותה הוא ישדוד באמצעות אג"ח מודרני.
אז נכון שהיום זה נראה ומצטלם הרבה יותר טוב, וגם בל נשכח שיש לנו "כזה כאילו" שהשיטה מעניקה לנו: רכב חברה, דמי הבראה, שי לחג, בונוסים וכו' וכו'. אבל בתכל'ס הרעיון זהה: אתה חופשי לעשות מה שאני אגיד לך לעשות.
אתם מוכנים להיות מלכים?
כמו כל ספר דברים, שהוא מעין "המיטב של" התורה כולה, גם פרשת "עקב" מצליחה להוציא מתוך הכתובים את הגחלים הכי לוהטות. "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלוהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך בלבבך התשמור מצוותיו אם לא" (פרק ח', ב').
משה מסביר לבני ישראל שכל הייסורים שאלוהים העביר אותם במדבר, מיציאת מצרים ועד הכניסה לארץ, היו ניסיונות כדי לדעת אם הם אמיצים דיים לבחור. במילים אחרות, האם הם מסוגלים לעשות את הטרנספורמציה הנפשית מחוסר אונים לעודף אונים, מאימפוטנטיות לאומניפוטנטיות, מעבדות למלכות.
אגב, גם כאן יש פרס. "ואכלת ושבעת וברכת על הארץ הטובה אשר ה' נותן לך" (פרק ח',י'). פרס פשוט, צנוע, לא מנקר עיניים, אך עם זאת - כל כך מאיר פנים, כל כך מנחם. "ואכלת ושבעת וברכת". תגידו אתם, מלך אמיתי צריך יותר מזה?
שאני אתנצל?!
ואם כבר ניסיונות. השבוע ארה"ב העמידה את ישראל בניסיון נוסף כשדרשה ממנה להתנצל בפני טורקיה על פרשת ספינת המרמרה. הנימוק, על פי האמריקאים, מגיע דווקא מכיוון סוריה - מסתבר שהיאנקים חוששים שאם ישראל לא תתנצל, המצב בסוריה עלול להחריף.
אני בוחר רגע להתעלם מההיגיון המעוות שקושר בין העובדה שאדון אסד טובח מדי יום בעמו, לבין בקשת הסליחה של ישראל מטורקיה על כך שברוב חוצפתנו העלינו למרמרה חיילים עם רובי פיינטבול, במקום אקדחי מים למשל. אני גם לא אתייחס לצביעות המנוולת (אין לי הגדרה אחרת לזה) של העולם לנוכח סיקורו הדל את הטבח בסוריה, לעומת הסיקור הפומפוזי בזמנו על "רצח העם" שישראל כביכול ביצעה במבצע עופרת יצוקה.
מה שחשוב כאן זה לא לעשות פוליטיזציה לבקשה של האמריקאים. השאלה שישראל צריכה לשאול את עצמה, היא עד מתי נהיה נתונים תחת סד ריבונות אימפריית הפרעונים האמריקאית. האם לפחות פעם אחת יהיה לנו מספיק אומץ להפסיק את העבדות העצמית ולבחור בחירות ריבונית? לפותרים נכונה יוענק פרס - סעודת מלכים חינם (מותנית בהצגת כרטיס עבד).