שום דבר בחייו המוקדמים של אהרן רזאל לא רמז על קרבה ליהדות. הוא למד מוזיקה קלאסית מנעוריו, גדל במשפחה חילונית עם זיקה די מינימלית ליהדות, והעריץ דמויות כמו פול סיימון, מתי כספי ובוב דילן. ההתקרבות ליהדות, בתחילת גיל העשרה שלו, דווקא לא גרמה לקונפליקטים משפחתיים. בדיוק להיפך. כל משפחת רזאל עברה מסע רוחני אל חיים של קיום תורה ומצוות. רזאל מבחינתו המשיך את המסלול המוזיקלי-חברתי. הוא למד בתיכונים לא דתיים, שרת בלהקות צבאיות, עשה תואר ראשון ושני במוזיקה, ולא הכיר אפילו את אברהם פריד ומרדכי בן דוד.
אם נבצע קפיצה חדה להווה, היום אהרן רזאל הוא מבכירי ומוותיקי המוזיקה הישראלית המקורית. בן 39, מתגורר בנחלאות, לומד חצי יום בכולל ליטאי, ואולי כפועל יוצא מכך, לא נרתע מלשיר על נושאים מאוד לא שכיחים בנוף המוזיקה הישראלית, כמו מסכת חגיגה, תפילת מנחה ועקדת יצחק. אלבומו האחרון "קבעתי את מושבי" אפילו עסק בלימוד תורה ובהוויית בית המדרש, מה שלקח את רזאל צעד נוסף קדימה.
רוב האנשים שאני מכיר שהתחזקו, עשו את זה בצורה אינדיבידואלית. אצלך כל המשפחה חזרה ליהדות כמקשה אחת.
"גדלנו בשכונת נחלאות בירושלים, שהיא שכונה מאוד שורשית. יש הרבה בתי כנסת, סמטאות, קהילות של ספרדים, כורדים, פרסים. אנחנו היינו משפחה באמת חילונית, ובית הכנסת היה מקום מפגש של כולם - מסורתיים, חילוניים, דתיים. בימי הסליחות כידוע התפילה היא מאוד מיוחדת, עם כל פיוטי הסליחות, והתחלנו לפקוד את בית הכנסת ולהיות חלק מהקהילה. זה עדיין היה מאוד רחוק משמירה על כל המצוות, אני זוכר שעדיין היינו מקשיבים למוזיקה בשבת, אבל לאט לאט באופן הדרגתי התחלנו לחזור בתשובה".
לא היו כיסי התנגדות בתוך המשפחה?
"כל התהליך קרה כשהייתי בגיל 8-9. לא כל כך התנגדנו לזה. להפך, זה תמיד היה במן שמחה וחן. בתור מוזיקאים, גם אני, גם יהונתן וגם אחי הקטן, למדנו בתיכון חילוני ליד אקדמיה למוזיקה והסתדרנו יופי. זה לא היווה התנגשות עם אורח החיים שלנו. זאת אומרת, לא היינו מאוד דתיים, ולא הפריע לנו שאנחנו הדתיים היחידים בבית הספר או שלא עסקנו בלימוד תורה. היינו שקועים עמוק בתוך העיסוק במוזיקה. ברגע שהתגייסתי לצבא ושירתי בכל מיני להקות וכו', התרופף אצלי הקטע של הדת, כי לא היה בסיס איתן של לימוד תורה או של הבנה. בעצם, בשנים שהייתי בצבא הורדתי את הכיפה. כעבור חצי שנה-שנה מהשחרור לקחתי אוטובוס לצפת, ושם 'גיליתי את האור'".
מה בעצם גילית שוב ביהדות שלא ראית קודם?
"כשאתה קטן אתה עדיין לא מבטא את האישיות שלך, והולך אחרי מה שאבא שלך אומר. אם הוא מחליט שתלמד בבית ספר דתי - לא אכפת לך כל כך אם זה ממלכתי דתי, כי זה נחמד, היו לי חברים טובים והרגשתי נפלא. אבל כשהאדם גדל הוא רוצה בעצם להביא את עצמו, הוא מחפש את עצמו ושואל 'מי אני?'. הוא רוצה לגבש זהות, ואני זוכר שהיה לי קצת קשה, כי מצד אחד הייתי בתוך המוזיקה ובתוך הקריירה, והיה נדמה באותה תקופה שאם אתה הולך לכיוון הדת - זה אומר שתצטרך לוותר על המוזיקה.
"אני זוכר שבאותה תקופה, כשחזרתי מצפת, אז הייתה לי כבר כיפה כזאת גדולה בסגנון קרליבך, וגם זקן. פגשה אותי מורה למוזיקה מהתיכון ואמרה לי: 'חבל, היית כל כך מוכשר במוזיקה'. היא לא ידעה שאני מנגן וכותב שירים, אבל זה מה שהיא הניחה - שמי שחזר בתשובה, שם את הגיטרה בארון".
היה בזה סוג של אמת, באותה תקופה לא היו מוזיקאים דתיים.
"ככה אולי חשבו, אבל אני חושב שאנחנו בדור אחר היום. זה קשור לכך ששבנו לארץ ישראל, ופה מרגישים את העניין של 'בכל דרכיך דעהו'. בתור חילונים גדלנו על המיתוס הזה של 'עזבו את בית המדרש'. כל גדולי הציונות עזבו את הלימוד, אבל היום כולם חוזרים חזרה לבית המדרש. כל הסלבריטאים חוזרים לבית המדרש כי עברו כבר מאה שנה, וראו שהאור של מלכות יוון הוא חושך למרות שהוא נוצץ, והאור של התורה הוא האור הגנוז. הוא לא נוצץ - אבל כשאתה נכנס לתוכו אתה רואה אותו.
"עליתי לצפת והתחלתי ללמוד בישיבה. פתאום התחלתי להמציא ניגונים כל הזמן. אפילו את השיר הראשון שלי, 'צא מן התיבה', התחלתי לכתוב באוטובוס לצפת. קראתי פרשת השבוע, זו היתה פרשת נח, פתאום ראיתי את הפסוק הזה והרגשתי שהטקסט מדבר אליי - לצאת מהתיבה, מהקופסה הזאת, להשתחרר למצוא את השמחה. המצאתי את זה במקום ולימדתי את כל החבר'ה באוטובוס את השיר. כשהגענו לצפת כולם כבר שרו אותו. לכל מקום שהייתי הולך המצאתי ניגונים. לא חשבתי למי אני כותב אותם, אבל מתברר שהתקשורת החילונית לא כל כך פתוחה למסר ממש דתי. זאת אומרת שאם אתה שר 'הגיע זמן הגאולה' אז הם נהנים מזה, אבל הם מעדיפים קודם כל את התרבות הישראלית הקלאסית. כשהוצאתי את הדיסק 'מה עשית היום' הוא מאוד הצליח ברדיו החילוני, השמיעו את זה בפלייליסט של גלגל"צ חודש וחצי, כנראה שאלה שירים שפחות החצינו את הנושא היהודי".
באחת ההופעות הראשונות שלך הגיע אדם אחד, איך הייתה ההרגשה?
"אני חושב שהחיים של אדם מורכבים מניסיונות. הרבה פעמים אני מגיע להופעה ויש 3,000 אנשים, אבל אז זה כאילו ברור מאליו. במקרה כזה אני לא אומר לה' 'למה הבאת את כל האנשים האלה?'. אבל כשיש אדם אחד אז מסתכלים על ה' בבאסה. חובה להגיד גם על הטוב וגם על הרע. הכל מהקב"ה".
ובכל זאת, לא הרגשת תסכול כשראית זמרים דתיים שמצליחים יותר ממך?
"ידעתי שיגיע הזמן שלי, והייתי שמח במה שה' נתן לי. 'אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו', מה ששלו לא יכול להיות שלך ומה ששלך לא יכול להיות שייך למישהו אחר".
וכשהגיעה ההצלחה לא נפלה עליך הגאווה?
"את ההצלחה אפשר להמשיל לשתי אפשרויות: או שמתקשרים לבשר לך שזכית במפעל הפיס, או שאתה חוסך בפק"מ ויום אחד אתה פותח אותו. ההבדל ביניהם הוא שבאפשרות הראשונה לא עשית כלום כדי להרוויח את הכסף, לא פעלת. אבל באפשרות השנייה אתה יכול להגיד שלא קיבלת את זה, אלא אתה זה שחסך שקל ועוד שקל בכל פעם. אני חושב שאני הרבה שנים מופיע וזה לא שההצלחה פתאום נפלה עליי אלא הרגשתי שזה המשך של השפע של הקב"ה".
התכנית המלאה לצפייה - בראש העמוד.
התכנית "בכיוון אחר" משודרת מדי יום שלישי ב-23:10 בערוץ הידברות (ערוץ 97 בהוט ויס) ובמקביל גם כאן ב-mako מדי סוף שבוע.
*סייעה בהכנת הכתבה: חופית נעמן
>> בתכנית הקודמת, צבי יחזקאלי: "יש בי פחד לעלות לשידור עם כיפה"