היום אנחנו רגילים ליום כיפור מסוים – בית כנסת, צום, אנשים מפטפטים ברחובות ואווירה כללית של דומיה ורוגע. משהו שאנשים דתיים חווים מדי שבוע, רק עם אוכל ואווירה שמחה.
אבל אם נקפוץ אחורה בזמן, נגלה שבעבר ההתרחשות המרכזית ביום הכיפורים לא היתה בבית הכנסת, לא בשיירות האופניים בכבישים, ואפילו לא במוספי העיתונים אודות מלחמת יום הכיפורים. זה קרה בבית המקדש, בחלק מהזמן בקודש הקודשים, כששחקן המפתח המרכזי כאן הוא הכהן הגדול. אמנם במשך השנה כולה נערכה עבודה בבית המקדש, אבל הפעם היתה זו עבודה חשובה במיוחד. הכהן הגדול אמור היה לכפר על חטאי עם ישראל במשך השנה החולפת, וזו היתה הפעם היחידה בשנה, שבה הוא נכנס אל קודש הקודשים. במידה ולא היה ראוי – היה מת בפנים. לשם כך טרם כניסתו, היו קושרים חבל לגופו, ובמקרה שנפטר תוך כדי – משכו את גופתו החוצה, שהרי לאף אחד אסור להיכנס לקודש הקודשים, מלבד הכהן הגדול. גם לא כדי לפנות את גופתו, חלילה.
הדקדוק היה רב, עד כדי כך שבמידה שסדר העבודה היה משתנה מאיזושהי סיבה, חלק ניכר מעבודות הכהנים היו נפסלות. זה היה כך לאורך השנה כולה, אבל ביתר שאת ביום הכיפורים.
לפני יום כיפור
שבעה ימים לפני היום הגדול והנורא, הכהן הגדול היה פורש מביתו ללשכת פלהדרין – מקום שבו התגורר באותה תקופה בשנה, על מנת להכין את עצמו רוחנית לאותם רגעים נשגבים. גם ברמה הגשמית היה הכהן פורש מאשתו באותם שבעת ימים, והקדיש את זמנו ללימוד משותף עם זקני הסנהדרין בנושא עבודת יום הכיפורים. בנוסף נערכו 'חזרות', והכל במטרה להיות ראוי ומוכן לחלוטין לעבודה, שעיני כל העם היו נשואים עליה.
ליל כיפור
מתוך חשש שמא בליל יום כיפור הכהן יראה קרי וייפסל לעבודת בית המקדש, הוא לא היה ישן בכל אותו לילה, אלא בעיקר לימד או למד תורה. במידה שהחל להתנמנם, פרחי כהונה צעירים היו מעירים אותו ומבצעים פעולות שיקשו עליו להירדם שוב, כמו להניח את רגליו על רצפת בית המקדש הקרה.
יום כיפור: סדר העבודה
כלפי חוץ, עבודת כהן גדול ביום כיפור היתה נראית טקסית מאוד, אך לפי תורת הסוד היו בה משמעויות רבות ורבדים מיוחדים. את העבודה עשה הכהן הגדול בבגדי זהב ובגדי לבן לסירוגין, ובכל החלפת בגדים טבל וקידש את ידיו ורגליו בכיור.
היום החל כאשר קצת אחרי עלות השחר הקריב הכהן את הקרבנות היומיות: תמיד של שחר, הקטרת הקטורת, הטבת נרות המנורה והקרבת מנחת חביתין. בהמשך הקריב את הקרבנות לאותו יום – פר העולה, שבעה כבשים של מוסף ואיל לעולה.
לאחר עבודת הקרבנות החל השלב המילולי, הפעם בבגדי לבן. הכהן החל לומר את הווידוי הראשון – עליו ועל משפחתו – כולל אמירת שם ה' המפורש. בכל פעם שהכהנים בעזרה והעם שבצדדים היו שומעים את השם המפורש, היו כורעים, משתחווים ונופלים על פניהם. היה זה מחזה מרטיט, עצום ומעורר יראה. לאחר מכן הלך הכהן הגדול אל צפון העזרה, ושם המתינו שני שעירים (תישים). שם נערך גורל – איזה שעיר ייבחר כעולה לה', ואיזה ילך 'לעזאזל' (מכאן, אגב, הביטוי "שעיר לעזאזל"). לאחר ההגרלה קשר הכהן בצוואר השעיר לה' חוט אדום שנקרא 'לשון של זהורית', ולשעיר לעזאזל קשר חוט דומה בין קרניו. הווידוי השני, וידוי על הכהנים, נאמר אל מול הפר שעלה בגורל לה', ולאחר מכן הפר נשחט והועלה כעולה לה'.
בשלב זה נכנס הכהן הגדול אל קודש הקדשים. הוא הקטיר את הקטורת בין בדי הארון (ובבית המקדש השני – על אבן השתייה). לאחר מכן התפלל תפילה קצרה ומרגשת בזה הנוסח: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו. שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה גשומה, ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לעניין הגשם בשעה שהעולם צריך לו. ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר. שנה שלא תפיל אשה פרי בטנה. ושיתנו עצי השדה את תנובתם ולא יעדי עביד שלטן מדבית יהודה".
ביציאת הכהן הגדול מקדש הקדשים הוא ביצע מספר פעולות עם דם הפר ששחט קודם לכן, ואז התקדם אל התחנה הבאה: השלכת השעיר לעזאזל.
השלכת השעיר לעזאזל מהצוק
הווידוי השלישי והאחרון נאמר טרם זריקת השעיר לעזאזל, והוא התמקד הפעם בחטאי עם ישראל. הכהן הגדול העביר את השעיר לאיש שתפקידו היה לזרוק אותו ממקום גבוה כלשהו, במדבר. המלווה והשעיר יצאו למסע רגלי לכיוון צור במדבר יהודה, והלכו יחדיו כ-12 קילומטר. כאשר הגיעו לצוק, המלווה זרק את השעיר אל מותו. לפי המסורת, מלווה השעיר לא היה מסיים את שנתו (כלומר, נפטר באותה שנה).
ובינתיים בבית המקדש
כאשר השעיר לעזאזל והמלווה יצאו לדרכם הלא קלה, הכהן הגדול לא המשיך בשום עבודה עד מות השעיר. ואיך בדיוק ידעו, בטרום עידן הסלולר, ועוד ביום כיפור, על דבר שקרה 12 קילומטרים משם? בין המקדש לצוק הוקמו מראש 10 סוכות עם מגדלים קטן, וכאשר השעיר והמלווה הגיעו למדבר – בסוכה האחרונה היו מנופפים בסודר לסוכה הלפני-אחרונה, שהודיעה על כך לקודמתה וכן הלאה, עד שהשמועה הגיעה אל בית המקדש.
עם החזרה ל'שגרה' החל הכהן לקרוא בתורה, בבימה מוגבהת, את פרשות התורה שעוסקות ביום כיפור. במקביל לכך נשרפו בחוץ הפר והשעיר לה'. לאחר מכן הכהן הגדול הקריב שני אילי עולה, והוציא את הקטורת בבגדי לבן.
צאת יום כיפור
אחרי כל התהליכים המדויקים, כמו גם הגושפנקא הרשמית לכך שחטאי העם נמחלו – הלבנת החוט האדום (לשון של זהורית) שהיה תלוי בבית המקדש, והפך לעיני כולם ללבן – אנשי העם שמחו, שרו ורקדו, וליוו כך את הכהן לביתו.