זו לא בדיחה. בימים הנוראים אני לא מתלוצצת. קשה לי להבין מה אתם, בני עמי החילונים, מחפשים בבית הכנסת ביום הכיפורים ומה התועלת בנוכחות שלכם, עבורכם וגם עבורי. הרי ליום הקדוש ביותר בשנה אין שום משמעות חברתית או לאומית מבחינתכם, ולתכנים הדתיים אתם ממילא לא מתחברים – אז למה בכל זאת אתם מגיעים?
זה בטח לא כדי לבקש סליחה. מבני האדם כבר ביקשתם או שתבקשו בשוטטות הלילית המסורתית, ולאלוהים אתם לא מרגישים חייבים. גם לא באתם לעשות תשובה, הרי מיד בצאת החג אתם ממשיכים לא לקיים מצוות ואורח החיים החילוני אינו נחשב בעיניכם לחטא. אם אתם מנסים להגביר את האחדות בעם, אל תתאמצו. לא בכדי מכריזים בתחילת התפילה ש"אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", ואף אחד לא מתכוון למשפחת אברג'יל.
אתם יכולים לטעון שתפילה היא עניין רוחני ולא דתי, ויש בזה מן האמת. תפילה יומיומית היא מדיטציה נפלאה ויש לה כוח לחבר את האדם אל עצמו. אבל ביום הכיפורים התירוץ הזה לא תופס. בניגוד ליום חול, אף אחד לא מגיע לבית הכנסת ביום הכיפורים כדי להירגע. למעשה, זהו היום המלחיץ ביותר בשנה, יום התייצבות למשפט ולגזר דין. שלא יהיה לכם ספק: מי שמגיע לבית הכנסת ביום הזה עושה זאת בחיל ורעדה.
"ונתנה תוקף קדושת היום/כי הוא נורא ואיום/ובו תנשא מלכותך/ויכון בחסד כסאך/ותשב עליו באמת" (מתוך תפילת מוסף של יום הכיפורים)
בי' בתשרי כולנו כבני מרום. האווירה חגיגית, דממה משתררת, העולם כולו עוצר מלכת ומלאכי השרת פוסעים ברחובות בדרך לבית הכנסת. אם התיאור הזה נשמע לכם מגוחך, זה בגלל שאתם מחמיצים את הקדושה הנוראית של היום הזה בתוך קלחת האוכל-שתייה-מרוצי אופניים-תורים להשכרת סרטים. הרי מי שמבקש את חייו מול בית דין של מעלה לא חולם לגייס את הדי.וי.די למלחמה בשעמום ובשקט.
ביום הכיפורים אני לא רוצה קריירה, כסף או הצלחה מטאורית. אני רק רוצה להתגבר על החולשות שלי ולהתעלות על הקטנוניות של החיים, להיות נאמנה לעצמי ולעשות את ההחלטות הנכונות. אני רוצה שיהיה לי אכפת גם כשהאדישות שולטת בכל. אני רוצה להיות טובה יותר. טובה באמת.
תפילת יום הכיפורים היא מעמד אינטימי מאוד. גם כשאי אפשר לדחוס אפילו עוד סידור תפילה אחד להיכל בית הכנסת, אני לא מרגישה את הציבור. העולם סביבי נעלם, ורק אנחנו נשארים זה מול זה: ריבונו של עולם ואני. המחיצות שעמדו בינינו כל השנה קורסות, אני כבר לא לחוצה בזמן ולא מאבדת את הריכוז. אני משירה מעלי את השכבות העודפות, המזויפות, שסביב גרעין נשמתי. אני חוזרת פעם בשנה, כל שנה, ומבטיחה לעצמי שהשנה אמצא את הדרך, אהיה נאמנה לעצמי ולא אפחד, אתמסר לכל מה שנכון עבורי ואתנגד בכל כוחי למה שרע ומכאיב. וכשאעמוד מולו בשנה הבאה, אדע שלמרות הנפילות הקטנות אני ראויה להיות בת האלוהים.
במעמד האינטימי הזה אין מקום לצופים סקרנים. כשנשמתי עירומה ואני מזילה דמעות על כל מה שהנני וכל מה שאינני, אני לא רוצה שתיכנסו בשעטה לבית הכנסת, תנזפו בילדיכם בקולי קולות, תפתחו שקיות במבה מרשרשות ותגררו כיסאות ברעש כאילו היה זה קלאב בטורקיה.
התפילה של יום הכיפורים היא שיחת "יחסינו לאן" עם אלוהים. אם כל הקונספט הזה לא מדבר אליכם, אולי עדיף שתוותרו. אם כל השנה לא רציתם קשר עמוק עם הקב"ה, אתם כבר יודעים שזה סטוץ של יום בשנה. ביום הדין זה פשוט לא מתאים.