אמא ובת מתווכחות (צילום: Tatiana Gladskikh, Istock)
אוף, את שוב קודחת לי בראש. אם ובתה מתווכחות | צילום: Tatiana Gladskikh, Istock

יום כיפור מתקרב. תיבת המייל לבטח תתפוצץ מרוב מצגות פאוורפוינט מושקעות עם בקשות סליחה מעובדות. זה כמובן יפה מאוד, אבל לא מחליף בשום אופן את בקשת הסליחה האמיתית שאנחנו חייבים לבקש מהסובבים אותנו. גם אם פגענו וגם אם לא, חשוב לעשות את האתחול כדי לפתוח שנה ברגל ימין. אם אפשר, גם במציאות ולא רק בהודעות forward.

חלקנו טרודים בבקשות הסליחה (במייל) מהחברים, באיחולי שנה טובה קבוצתיים (בסמסים) לקולגות, כאשר את הדבר החשוב ביותר קל מאוד לפספס: בקשת סליחה מהקרובים אלינו ביותר, ההורים שלנו. מדובר במחילה שהיא בעלת חשיבות מיוחדת, גם אם נדמה לכם שלא פגעתם בהם כלל. למה? כי זאת מצווה מסובכת, שקשה עד בלתי אפשרי למלא אותה באופן מושלם. הסיבות: היחס והייחוס.
אנחנו יכולים לבקר, לדבר, לקנות, לעזור - אבל אם עשינו את זה בסבר פנים לא יפות - לא עשינו בכך כלום. ועל כך בדיוק מדבר הסיפור השבועי שלנו.

אחד בפה, אחד בלב

בתלמוד הירושלמי נכתב על שני סוגים של בנים ובנות: "יש שהוא מאכיל את אביו (תרנגולות) פטומות ויורש גיהינום, ויש שהוא כודנו ברחיים ויורש גן עדן". כלומר, ישנו מצב מוזר שבו בן אחד מאכיל את אביו מדי יום בתרנגולים מפוטמים, יעני משקיע כסף רב בארוחות עבור אביו, אבל בסופו של דבר יורש גיהינום - נענש על כך. לעומת זאת, יש מי שמעביד את אביו בטחינה ברחיים - עבודה פיזית קשה במיוחד - אבל בסופו של דבר יורש גן עדן. אז מה ההיגיון?

לפי התלמוד הירושלמי, האב שנהנה מארוחת מלכים מדי יום, שאל את בנו: "מהיכן יש לך כל כך הרבה תרנגולים להכין לי?'. ענה לו בנו בקוצר רוח ובגסות 'אבא, אכול ולעס'. אל תחפור יותר מדי. תאכל ותשתוק. לכל זה התלוותה גם צרות עין מצד הבן. הוא רצה לכבד את אביו, אבל פעל מתוך צרות עין בכסף ש"מתבזבז". בקיצור, לא עשה זאת בשמחה, ואף הפגין את ייחסו לדבר. אדם כזה "נמצא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהינום", אומר התלמוד הירושלמי בתרגום מארמית.

לעומת זאת, באותה תקופה היה חי אדם שטחן ברחיים לפרנסתו, והיה לו אב זקן. יום אחד הגיע ציווי מלכותי לכל הטוחנים: עליהם להקציב איש אחד מכל בית כדי לשרת את חצר המלך. הבן המסור לא רצה לשלוח את אביו שישפיל עצמו בעבודת כפיים אצל המלך, לכן אמר לו 'אבא, עבוד ברחיים במקומי, ואני אלך במקומך, אתבייש ואלקה במקומך". כמובן שאת כל זה הוא אמר בטון מפויס, הראה שכוונתו היא לטובה, והתנצל על המצב אליו נקלעה המשפחה. התלמוד מסכם "נמצא מעביד את אביו ברחיים, ויורש גן עדן". למה? כי העיקר הכוונה, היחס, השמחה שבה מכבדים את ההורים.

שבת שלום.

סיפור לשבת: האם רוטשילד היה בעצם גנב?