היהדות מלמדת כי לתפילה המתוקנת מהסידור כוחות עצומים ומעלות רבות. חכמי ישראל לימדו כי המתפלל בכוונת הלב בונה "צינורות" שדרכם הוא מתחבר למקור השפע האלוקי. כמובא בזוהר: "המילים והאותיות הם הכלים לקבלת השפע". אבל נראה שלא די בכך. מאז ימי קדם נהגו יהודים מאמינים לפרוש למקום צדדי, להתבודד וליצור קשר ספונטני ובלתי אמצעי עם הבורא. שנאמר: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אלה אשר יקראוהו באמת" (זוהר, שמות ב').
חסידות ברסלב רואה בהתבודדות אחד מיסודותיה המובהקים, ובספר "ליקוטי מוהר"ן", יצירתו המרכזית והמופתית של הרבי נחמן, שהיה ענק בנגלה ובנסתר, נכתב: "ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, דהיינו לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה ולפרש שיחתו בינו ובין קונו, בדברי חן וריצוי ופיוס, לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך שיקרבו אליו. ותפילה זו תהיה בלשון שמדברים בה, כי בלשון הקודש קשה לו לפרש שיחתו" (כ"ה, תנינא). אנו למדים מזה כי בפניית האדם אל בוראו מעמקי הלב ובשפה פשוטה יש מעלה רוחנית גדולה ביותר המסוגלת לישועות רבות.
מטרת ההתבודדות היא לנתק את המודעות שלנו, לפחות באופן חלקי, מכל הגירויים החיצוניים המטים אותה לכיוונים שונים, על מנת לחברה בחזרה לשורשה הרוחני. עצם ההתנתקות הזמנית מהסביבה הרועשת מעניקה שקט נפשי, שלווה, רוגע וישוב דעת המסייעים לנו לכונן יחסים אינטימיים עם הבורא.
ר' חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י, ציין כי הפרישות המחשבתית מעלה את האדם למדרגות רוחניות גבוהות מהן יוכל לראות ולדעת מעל ומעבר לנגלה: "עליך לבודד עצמך במחשבותיך לרמה הגבוהה ביותר. ככל שאדם מפריד עצמו מן הפיזי, כך תגדל הבנתו ותפישתו". מכאן שההתבודדות הפיזית מהווה צעד מקדים להתבודדות המטפיזית, בה יוכל האדם לנתק את עצמו מסביבתו ולהתחבר למהותו הפנימית, עד שאין הוא חש את ה"אני" החומרי. או אז ניצבת לה התודעה במלא עוצמתה ותפארתה.
לא, זו לא מדיטציה
בקרב אנשי רוח ומיסטיקה, יש החושבים כי התבודדות היא התבוננות (מדיטציה), אך לצערי טעות בידיהם. הקבלה גורסת כי התבודדות חייבת להתרחש בפרטיות, ואין בה מצב מדיטטיבי עמוק כמו בהתבוננות, למרות שקיים ביניהן קשר ישיר ומכנה משותף הכרחי בדרך להתעלות רוחנית.
בחוכמת הקבלה נשנו פרקים שלמים העוסקים בטכניקה המנחה כיצד לכוון את התודעה ולצאת מההוויה הגשמית אל הרוחנית ומן החול אל הקודש. הדרך הנכונה להתבודד על מנת לחולל שיח עם הבורא צריכה להיות בגילוי לב פשוט, בשפת האם ובאופן ספונטני. מעצם ההחלטה לדבר עם הבורא בכל יום אנו מושכים אלינו חסדים רבים ומיד מתעוררת התחושה כי חלה בתוכנו תמורה רבה. באם נזכה להתמיד בהתבודדות נוכל חיש מהרה לחוש את קרבת הבורא ונוכחות.
והנה לשונו של הרמב"ם (יסודי התורה פרק ז): "כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים, שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה". הדרך הקצרה להתבוננות פנימה לתוך "האני" האמיתי היא ללא מסכות ופחד, וממילא ייחשף האגו שלנו תחת עינה הבוחנת של ההשגחה העליונה. כך יתבהרו סודות הנשמה החבויים בנו עוד משחר ילדותינו, וחיכו לעיתוי הנכון לפרוץ ולהתגלות. קרן האור הרוחנית תזרח על מכלול הבעיות המטרידות את מנוחתנו ותחשוף את המקורות לדפוסי חשיבה והתנהגות המקבעים ומעכבים את ההתפתחות האישית. בצעדים מדודים ניסחף לתוך רגעים צלולים של מסע אינטימי לתוככי הנפש, נחקור, נתהה ונחווה אושר עילאי הבוקע מעמקי הנשמה.
יצחק אהרון הוא מייעץ, חוקר ומרצה של תורת הקבלה