כל מילה מגיעה לקב"ה
היהדות מחנכת כי בכוחה של הלשון לבנות או להחריב מערכות יחסים שונות – שלום בית, קשרי חברה, יחסים שבין אדם לחברו וכדומה. הלשון היא כלי הדיבור והיא אחראית על האופן, הצורה והדרך שבה מבטא האדם בדיבור את רחשי ליבו ומחשבותיו, כך שבעצם היא האמצעי להנהגת יחסינו על הזולת, לטוב ולרע.
רבנו בחיי, בעל "חובת הלבבות", כותב שהפה הוא קולמוס הלב, כלומר מבטא את רחשי ותאוות הלב. אולם חכמי הקבלה טוענים כי הדברים עמוקים הרבה יותר. לדבריהם, לדיבור יש כח על טבעי וביכולתו לשנות ולהשפיע על המציאות הגשמית. השלב העליון בסולם מעלות הבריאה הוא המדבר, הלא הוא האדם, הנבדל מן החיות ביכולת הדיבור, כפי שתרגם אונקלוס את הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה" - "לרוח ממלא". כלומר, השיחה שבין אדם לחברו ואפילו תפילה או בהתבודדות שהאדם מנהל עם קונו מתרחשים באמצעות כוח הדיבור. מכאן, ראוי לשאול מדוע האיסור על לשון הרע כל כך חמור? מדוע יש להימנע מלהשמיע ביקורת על אדם מסוים או לספר על דברים ששמעתי? ומה הבעיה בדיבור כשלעצמו, הרי פלוני לא שומע את דבריי ולא ייפגע ממני.
בנקודה זו חכמי הקבלה לימדו כי כל מה שחושב האדם וכל מה שהוסכם בליבו, לא עושים את פעולתם עד שיוציאם בשפתיו. שהרי האדם מכוון לאותה מילה שהוציא מפיו ובוקעת ועולה בעולם, ונעשה מזה קול. את הקול הזה נוטלים המלאכים ומעלים אותה לפני מלך מלכי המלכים, ולכן כל מילה שהאדם מוציא מבין שפתיו צריכה להיות בשיקול דעת ובלשון זהירה שמא תהיה לה התגשמות ממשית לטוב או חלילה לרע.
פירוד לבבות במקום איחוד לבבות
ספרי התנ"ך מדגישים חזור והדגש את איסור לשון הרע ואת הנזק שהוא גורם לכולם. "ארור מכה רעהו בסתר, ואמר כל העם אמן", נכתב בספר דברים. רש"י, גדול פרשני המקרא והתלמוד, מלמד כי כוונת הכתוב 'מכה רעהו בסתר' הינה על חטא לשון הרע. משכך, כה חמורה עבירת לשון הרע עד כי גרמה לסיאוב חברתי ולמצב שאדם חשש מחברו הקרוב. מצב זה הוביל לבסוף לחורבן בית המקדש.
רב"ש לימד כי איסור לשון הרע, חמורה אף יותר ממצוות "ואהבת לרעך כמוך". הוא מסביר כי מצוות "ואהבת לרעך" נותנת לאדם כוח של התגברות ומעוררת אותו לצאת מאהבה עצמית ולהגיע לאהבת הזולת, היא אהבת ה'. נמצא, שאם הוא לא עוסק במצוות "ואהבת לרעך", אלא הוא "בשב ואל תעשה", הוא אמנם לא התקדם ביציאה מאהבה עצמית, אבל גם לא עשה שום פעולה שתגרום שנאת הזולת. לעומתו, המדבר לשון הרע על חברו, בפעולה זו הוא נסוג לאחור. היינו, לא די שלא עסק באהבת הזולת, הוא עוד עשה פעולה הפוכה, דבריו הם אלה שגורמים "שנאת הזולת", בזה שהוא מדבר לשון הרע על חברו. כי מדרך העולם הוא, למי שאדם אוהב אינו מדבר עליו לשון הרע, כי זה גורם פירוד לבבות, לכן את מי שאוהבים לא רוצים לדבר לשון הרע, כדי שלא לקלקל את האהבה שיש ביניהם, משום שלשון הרע גורם שנאה. נמצא לפי זה, שחומר העוון של לשון הרע הוא, כי אהבת הזולת מביאה לאהבת ה', ושנאת הזולת מביאה לשנאת ה'.
מכאן אנו למדים כי דיבור לשון הרע כמוהו כחרב חדה הנשלפת בתחילת הדברים וננעצת בסופם בגופו של המדובר ושופכת את דמיו. כמו דרכם של מדברי לשון הרע - פותחים בטובה ומשלימים ברעה. הצתת אמירות פוגעניות בגנותו של פלוני עלולות לחולל הסתה לפגיעה בשמו הטוב, במזלו,לעורר עליו עין רעה קשה, לצמצם את הברכה בפרנסתו ואף חלילה לגרום לפגיעה בחייו.
יצחק אהרון הוא מייעץ, חוקר ומרצה של תורת הקבלה במרכז "חכמה"