המושג "קבלה מעשית" מוכר לרבים כתחום מוצנע וסגור הנועד לבעלי סוד בלבד. הוא מבטא עולם מסוכן, אפל ומסתורי של כשפים רוחות ומאגיה. האמנם? במאמר זה ננסה לעמוד על טיבה של הקבלה המעשית באופן שיובן למעיין בנאמר מבלי להיכנס לעולם המושגים, הצרופים והקודים שבתורת הסוד שממילא לא יאמרו להדיוט מאומה.
>> לעמוד הפייסבוק mako רוח כבר עשיתם לייק?
חכמת הקבלה העתיקה, שקיימת אלפי שנים, השפיעה על כלל המין האנושי בגלוי ובנסתר. באלף האחרון חכמה זו הוסתרה ונשמרה לבני המעמד האינטלקטואלי בלבד. הם סברו שעצמה כה גדולה אסור שתהיה נחלת הרבים ויש להצניעה מהטעם שקיימת האפשרות לביצוע מהלכים דרמטיים בחיי האדם ובסביבתו. כך שאותה חברה מצומצמת שעסקה בלימוד הקבלה שמרה סודה בקנאות רבה. ראשיתה של הקבלה בת זמננו החלה בספרד ובדרום צרפת במאות ה-12 עד ה-15, ומשם המשיכה לעיר צפת על ידי רבי יצחק לוריא הוא האר"י הקדוש (ראשי תיבות האלוקי רבי יצחק), שנולד בירושלים ונפטר בצפת בשנת 1573 בגיל 40.
עוד כתבות בערוץ הרוח:
ספרות הקבלה מרבה להזהיר, להרחיק ולסייג את השימוש בקבלה מעשית. זאת משום שעל פי דברי המקובלים לעוסק בקבלה המעשית נחוצה טהרה שלמה שאותה ניתן להסיר אך ורק באמצעות אפר פרה אדומה, שמאז חורבן בית המקדש אינו נמצא ברשותנו. אזהרות אלה עומדות לכאורה בסתירה לשימוש שנעשה לאורך הדורות בקבלה מעשית ובהגיית שמות קודש. יישוב לסתירה זו הביא הרב יצחק כדורי, שהבדיל בין השימוש בשמות הקודש כדרך להעצמת התפילה באופן שאינו מצריך טהרה לבין השימוש המעשי בשמות קודש כאמצעי לבצע את רצונו של המקובל.
משנה סדרי עולם
תחום הקבלה המעשית כולל בעיקר את השימוש המאגי בשמות קדושים לפעולות בעולם הגשמי. עיסוק זה היה מותר בעבר הרחוק בשעת הדחק ולצרכיי ציבור בלבד והיה לנחלתם הבלעדית של מקובלים אמיתיים, שקידשו את עצמם והגיעו אל מדרגת ההשגה הרוחנית תוך בקיאות מופלאה בקבלה העיונית. שאם לא כך העוסקים בדבר היו קוראים תיגר על שלמותם הגופנית והנפשית כאחד.המושג "בעל שם" מתייחס למי ששולט בקבלה מעשית ויש בידיו את הידע להשביע מלאכים, לגרש רוח רעה ולהעניק כוח לקמעות. סוג זה של קבלה משלב בתוכו גם רפואה מעשית, כל זאת בתחום המותר בקדושה ובטהרה.
גם תפילות מאגיות נתחברו זמן רב לפני התפתחות הקבלה העיונית, אך מרבית החומר המאגי מתקופת התלמוד וימי הביניים נותר בכתבי יד. כמה מגדולי המקובלים שבדורות האחרונים כמו ר' יהודה החסיד (גרמניה, המאות 12-13), יצחק דמן מעכו (המאה ה-13) ור' יוסף בן אברהם ג'יקטיליה (ספרד, המאה ה-13) היו בעלי שם מופלאים. לאורך התקופות נטשטש השימוש בלשון הקבלה ודובר הרבה על קבלת האר"י כקבלה "מעשית" . כך שלפני שהתחדש המונח "קבלה מעשית" דברו על "חכמת השימוש" המייצגת את היסוד המאגי- מעשי.
להבדיל מתיאורגיה, שבה פועל המקובל בעולמות העליונים ומבקש להתאחד עם האלוקות, הפעולה המאגית מטרתה לשנות סדרים בעולמו של האדם תוך שימוש בפעולות רוחניות ברמה גבוהה מאוד. העוסקים במלאכה יוצאים מנקודת הנחה בסיסית לפיה העולם נברא ומונהג על ידי שמותיו של האל, והם מבקשים לשנות את סדרי הבריאה באמצעות שימוש בשמות אלו. זאת על ידי הגיית שמות הקודש, בכוח המחשבה (כוונות) או על ידי צירופים המועלים על הכתב והמסוגלים לדברים עצומים ונוראים.
דברים אלה ורמזים נוספים ניתן למצוא בספר הזוהר. מאז תקופתו של האר"י נסגר ונחתם השער שבקבלה המעשית ובימנו אין אף אדם או מקובל העוסקים הלכה למעשה בתחום זה ולכל היותר הוא מותר בידיעה בלבד. ולכל הטוען כי הוא עוסק בקבלה מעשית ומאדיר את שמו בכך אצטט את דברי ר' מנחם מנדל מווארקי: "את הבורא - אי אפשר לרמות. את החכם - קשה לרמות. ומה חכמה לרמות את הכסיל?! נותר אדם מרמה את עצמו".