מתי: משה רבנו נולד בז' באדר, שנת 2,368 (ב'שס"ח) לבריאת העולם.
שושלת: משה היה בנו של מנהיג הדור באותה תקופה, עמרם (שהיה נכדו של לוי - בנו של יעקב אבינו). לאחר גזירת פרעה להשליך היאורה את כל הבנים החליט עמרם להתגרש מאשתו, מאחר ולא מצא טעם להביא ילדים שימצאו את מותם תוך זמן קצר. גברים רבים הלכו בעקבותיו והתגרשו אף הם מנשותיהם. מי ששינתה את המשוואה הייתה דווקא בתו מרים, בת שש באותם ימים. היא אמרה לו שמעשיו גרועים משל פרעה, מאחר ופרעה גזר רק על הזכרים, ואילו הוא במעשיו גורם גם להימנעות מלידת בנות. בנוסף התנבאה מרים שדווקא אמה יוכבד תוליד את מושיע בני ישראל, שהיו נתונים אז בשעבוד כבד. עמרם הקשיב לבתו, נשא מחדש את יוכבד, וכך עשו גם שאר בני ישראל עם נשותיהם.
בעזרת השם: שמו של משה ניתן לו על ידי בת פרעה, שמשתה (הוציאה, משכה) אותו מהיאור, ככתוב בספר שמות "כי מן המים משיתיהו". עם זאת, למשה היו לא פחות מעשרה שמות שונים, כפי שמובא ב"ויקרא רבה" פרק א'. ואלה שמות: ירד, חבר, יקותיאל, אביגדור, אבי סוכו, אבי זנוח, טוביה, שמעיה בן נתנאל הסופר, הלוי (בן אביתר) וכמובן משה. השמות הרבים מגיעים ממחלקת הנסתר והקבלה ביהדות, לכן לא ניכנס אליהם כרגע.
הפך אותנו לעם
עוד משחר ילדותו, חייו של משה רבנו היו מלאי תהפוכות ודרמות. כבר כילד טמנו אותו הוריו בתיבת עץ והניחו אותה ביאור. בתיה בת פרעה, בהשגחה מרתקת, ראתה את התינוק, ריחמה עליו והחליטה לגדל אותו בבית פרעה. כשהתבגר משה הוא הזדהה מאוד עם אחיו המשועבדים, עד כדי כך שהרג איש מצרי שהתעמר באיש יהודי.
לאחר שנודע הדבר נמלט לארץ מדיין, שם התחתן עם ציפורה, בתו של יתרו. כעבור זמן מה נולדו להם שני בנים - גרשום ואלעזר. משה שימש כרועה הצאן של יתרו במשך שנים ארוכות, עד שאלוקים נגלה אליו באמצעות הסנה שבער ולא אוּכָּל. באותו מעמד בישר לו אלוקים שהוא נבחר לגאול את בני ישראל ממצרים. משה רצה לוותר על הכבוד מטענות שונות, אך ללא הועיל.
רק בגיל 80 חזר משה למצרים, וביחד עם אהרון אחיו פנה אל פרעה והנחית את עשר המכות. אחרי מכת בכורות פרעה שחרר את בני ישראל, נמלך בדעתו ורדף אחריהם. בני ישראל חזו בקריעת ים סוף שנפתח לכבודם, ואחרי שעברו הטביע את המצרים שרדפו אחריהם. כעבור מספר שבועות הוריד משה את התורה מהר סיני, ומאז בני ישראל הפכו לעם של ממש, עם מערכת חוקים וחיבור מקיף יותר אל בורא עולם.
השופט האולטימטיבי
משה הוא אחת הדמויות המאופיינות ביותר בתורה. מלבד היותו גדול הנביאים (גם על פי הנצרות, האסלאם ואפילו השומרונים), הוא היה גם הקרוב ביותר אל אלוקים (כמאמר הפסוק "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים", דברים ל"ד). בנוסף הוא היה המנהיג והשופט האולטימטיבי בתקופת הנדודים במדבר, מוסר התורה במעמד הר סיני וכותב חמשת חומשי תורה, ואדם עניו מאוד ("והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", במדבר י"ב).
דווקא על ציפורה, אשתו של משה, מסופר מעט מאוד בתורה. היא מוזכרת בעיקר בסיפור ההיכרות עם משה, ובנוסף גם כאשר מלה את בנה - "ותקח צפרה צר ותכרת את ערלת בנה" - לאחר שהקב"ה כעס על משה ואף ביקש להמיתו מאחר ולא מל את בנו בזמן.
הקב"ה כעס על משה גם כשביקש ממשה לדבר אל הסלע על מנת להוציא ממנו מים. משה הכה את הסלע, בניגוד להוראה המדויקת, וכך הנס היה פחות מרשים לעיני בני ישראל. תוצאות המקרה היו לא נעימות: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן, יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם".
ואכן, בסופו של דבר משה ראה מרחוק את הארץ המובטחת, אך לא זכה להיכנס אליה. הוא נפטר בז' באדר, ביום ההולדת ה-120 שלו, ומקום קבורתו המדויק (בסמיכות להר נבו) לא נודע עד היום. תיאור מותו גם מסיים את חמשת חומשי תורה (ונכתב על ידי ממשיכו יהושע בן נון): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה, ולכל עבדיו ולכל ארצו. ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל".