ארגון "נפש בנפש" הוקם על ידי הרב יהושע פס ואיש העסקים טוני גלברט בשנת 2002, ומאז סייע להעלאתם ארצה של מעל ל- 65,000 יהודים מארה"ב וקנדה, זאת בשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו-JNF-USA. מעבר להבאת העולים לישראל, הארגון מסייע גם בשילובם בחברה ובחירת מקום מגורים ברחבי הארץ. "נפש בנפש" מלווה את העולים בשלבים שלפני העלייה, במהלכה ובשנים הראשונות בישראל.
בשנת 2017 הרחיב הארגון את השותפות שלו עם קק"ל ויחד, הם השיקו את מיזם "זינוק בעלייה" (Go Beyond), במטרה לעודד התיישבות של עולים חדשים בפריפריה ובירושלים. אספנו מספר עולים חדשים שעלו במסגרת תוכנית "זינוק בעלייה" ושמענו מהם על סיפור העלייה וההשתלבות שלהם בחברה הישראלית:
דוריאן גולד, בת 54, נולדה וגדלה בלוס אנג'לס, עלתה מניו יורק בשנת 2003
דוריאן (דורי) עלתה לישראל בטיסת הצ'רטר השנייה של ארגון 'נפש בנפש' והתיישבה ביישוב מיתר שבנגב, שם היא מתגוררת עם שני ילדיה ועם אביה, שעלה לישראל בקיץ האחרון בשיא מגפת הקורונה. עובדת כמרצה לאנגלית באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע.
"בדצמבר 2002, במהלך האינתיפאדה השנייה, הגעתי לישראל כחלק ממשלחת סולידריות מארה"ב. ביקרתי בישראל לפני, אבל הפעם הרגשתי לראשונה חיבור עמוק לאנשים שפגשתי – מרביתם יהודים אמריקאיים שעלו מספר שנים קודם לכן. הם אלו שגרמו לי להתאהב במדינה. כשחזרתי הביתה לניו יורק הייתה סופת שלגים נוראית. בבוקר לאחר מכן טיילתי עם הכלבים שלי והחלקתי על הקרח. החלטתי שזהו – נמאס לי מהקור של ניו יורק ואני רוצה לעשות 'עלייה' לישראל!".
"עוד באותו היום חיפשתי את הטלפון של שליח הסוכנות בניו יורק ואמרתי לו שאני רוצה לעשות עלייה, אבל אני לא מסוגלת להשאיר את חיות המחמד שלי – 5 כלבים ו- 5 חתולים – בבית. הוא ענה "יש אנשים שמביאים איתם 10 ילדים למטוס. אני לא רואה מה ההבדל". התחלתי בתהליך, בסיוע של ארגון 'נפש בנפש' ועליתי על הטיסה השנייה שהארגון ביצע לישראל".
למה החלטת להתיישב דווקא במיתר שבדרום? מה משך אותך לפה?
"בהתחלה גרתי בסאבלט במעלה אדומים. אהבתי את המקום, אבל לא מצאתי עבודה. לאחר שעשיתי קורס הוראה כדי להפוך למורה לאנגלית, מצאתי עבודה באילת וחייתי שם במשך 3 שנים. חברים שגרו בבאר-שבע סיפרו לי על אוניברסיטת בן-גוריון ועל הזדמנויות העבודה שיש שם, וכך מצאתי את עצמי בנגב, תחילה בבאר-שבע ולאחר מכן במיתר".
מה הדבר שאת הכי אוהבת בישראל?
"את מערכת הבריאות הנהדרת, שאמנם רחוקה מלהיות מושלמת, אבל היא הרבה יותר טובה מהמערכת של ארה"ב. אני לא צריכה לחשוב פעמיים האם כדאי ללכת לראות רופא או לקחת את הילדים לבדיקה. אין לי לחץ מהעלויות הגבוהות כמו בארה"ב. מערכת הבריאות כאן היא אחד הדברים ששכנעו את אבי בן ה- 88 לעשות עלייה לפני כשנה".
מה הדבר הראשון שלמדת כשהגעת לכאן?
"הגעתי כאישה עצמאית עם מנטאליות אמריקאית של "לעשות הכול לבד", ולמדתי בישראל כמה חשובה הערבות ההדדית, ושזה בסדר לקבל עזרה מחברים ומהסביבה. אין סיכוי שהייתי יכולה לשרוד בישראל בלי העזרה של החברים בארגון 'נפש בנפש' והתאחדות עולי אמריקה בישראל. היה לי קשה להודות שאני זקוקה לעזרה והם עזרו לי בכל דבר שהייתי צריכה".
למה את הכי מתגעגעת בארה"ב?
"למגוון הרחב של אוכל אתני, במסעדות ובסופרמרקטים".
ספרי לנו על רגע או חוויה בהם הרגשת כמו "ישראלי אמיתי" בפעם הראשונה
"פעם אחת הייתי בסופר, בתור לקופה. השארתי את העגלה באמצע התור כדי לא לפספס אותו והלכתי לקנות דברים נוספים שהייתי צריכה".
כיצד בעינייך העולים החדשים תורמים למדינת ישראל?
"אני חושבת שעולים חדשים שמגיעים ממקומות אחרים תורמים לחברה הישראלית בכך שהם מביאים פרספקטיבה שונה. אני מלמדת מאות תלמידים בשנה, בסגנון השונה והייחודי שלי. הרבה פעמים אני מתייחסת אל עצמי בתור "המורה המוזרה מלוס אנג'לס".
"לכל העולים החדשים מארה"ב: תכריחו את עצמכם ללמוד לדבר ולכתוב בעברית. אני לא עשיתי זאת. נכון שנוח ואפשרי להסתדר באנגלית בלבד, אבל היום אני משלמת מחיר כבד על כך שיש לי כישורי עברית נמוכים".
יוסף אברמוביץ', בן 57 מניוטון, מסצ'וסטס, עלה לישראל בשנת 2006
יוסף הוא זוכה פרס בוני ציון ע"ש סילבן אדמס של ארגון 'נפש בנפש' לשנת 2013. יוסף זכה בפרס עבור תרומתו לפיתוח אנרגיה סולארית באזור הערבה והעיר אילת. כיום הוא מתגורר בירושלים יחד עם אשתו וחמשת ילדיו, משמש כנשיא ומנכ"ל חברת Energiya Global Capital ומייסד שותף של חברת הכוח "ערבה פאוור קומפאני". פעיל למען אנרגיה ירוקה בישראל ובחו"ל, ומועמד מטעם 12 מדינות לפרס נובל לשלום לשנת 2021 על עבודתו למען נושא האקלים.
"עליתי עם משפחתי לקיבוץ קטורה שבערבה. זה היה טבעי מבחינתי- גדלתי בתנועת הנוער 'יהודה הצעיר' שנוסדה בקטורה והזדהיתי עם ערכי הקיבוץ והערבה. רציתי 'להתנקות' מהתרבות העירונית-צרכנית שחיינו בארה"ב ולגדל את ילדנו במקום שקט ונעים, עם חיבור לשורשים שלנו. עבורי, המעבר לישראל ולקיבוץ הוא חלק מסיפור היסטורי גדול ועשיר, שניתנה לי ההזדמנות לעשות שינוי ולתרום לו".
למה החלטת להתיישב דווקא בדרום? מה משך אותך לפה?
"כחלק מפעילותי בתנועת 'יהודה הצעיר' חייתי בקיבוץ קטורה כמתנדב במשך חצי שנה בשנת 1983, ואף נשארתי בקיבוץ גם לאחר הזמן שהייתי צריך. בטקס הסיום של התוכנית, מזכיר הקיבוץ דאז, ריצ'י גולדסטיין, אמר שהסיבה שהקיבוץ מארח אותנו היא כדי שיום אחד, אולי חלק מאיתנו יחזרו לכאן. זה נשאר איתי כל השנים, יחד עם המראות המדהימים של הסביבה, ההרים בשקיעה, הכוכבים שמאירים בלילה, השדות הסולאריים הנוצצים והבריכה בקיץ שתמיד נתנה לי אנרגיה. אמנם אני גר היום בירושלים, אבל אני מבקר הרבה בקיבוץ קטורה".
מה הדבר שאתה הכי אוהב בישראל?
"שמשקיעים כל כך הרבה מאמצים ומשאבים לתקן ולשפר את איכות החיים במדינה".
מה הדבר הראשון שלמדת כשהגעת לכאן?
"שלא משתמשים כלל באנרגיה סולארית לצורך חשמל במדינה. זה מה שגרם לי להשקיע ולהיכנס לתחום האנרגיה הירוקה, במיוחד בדרום הארץ".
למה אתה הכי מתגעגע בארה"ב?
"למשפחה ולחברים. זה קשה מאוד, במיוחד כאשר ההורים מבוגרים".
ספר לנו על רגע או חוויה בהם הרגשת כמו "ישראלי אמיתי" בפעם הראשונה
"לאחרונה פעלתי להצגת מועמדותי לנשיאות ישראל, בתמיכת ארגוני הסביבה וחברי כנסת מכל רחבי הקשת הפוליטית. למרות שלא השגתי את 10 החתימות המיוחלות ולבסוף לא הצגתי את מועמדותי כנשיא, שמחתי שסיפורי העלייה ומיזמי האנרגיה שלי זכו להכרה וכבוד מספקטרום רחב של נציגי ציבור וחברי כנסת. השיא היה כאשר הוזמנתי לישיבה במפלגת העבודה, שם הצגתי את עצמי מול ח"כ מרב מיכאלי ויתר חברי הסיעה, תחת תמונות הענק של דוד בן-גוריון ויצחק רבין. זהו הרגע הישראלי שזכיתי להיות בו".
כיצד בעיניך העולים החדשים תורמים למדינת ישראל?
"העולים מביאים גישה שונה וערכים שונים לחברה הישראלית. כאשר התחלתי יחד עם שותפיי את הרעיון של הקמת מערך אנרגיה סולארית בישראל, הציניות של מקבלי ההחלטות הייתה די מדאיגה. באנו "לבנות ולהיבנות", הבאנו רעיונות מרעננים, חדשים, אידאליזם וציונות טהורה. דווקא בימים בהם החברה הישראלית משוסעת מבחינה חברתית ופוליטית, קיימת עלינו, העולים החדשים, אחריות להשמיע את קולנו".
מסר שהיית רוצה להעביר לסיום:
"חוזה המדינה הרצל חזה מדינה ירוקה, נקייה מזיהום אוויר ופקקים. מדינה בה כל התעשייה ואפילו החקלאות יופעלו על ידי אנרגיה ירוקה. העובדה שהצלחנו להפוך את אזור הערבה ואילת להיות המקום הראשון בעולם שפועל ב- 100% מאנרגיית השמש היא הוכחה חיובית שאנחנו יכולים להגשים את חלומו של הרצל. אני פועל, יחד עם קבוצות ירוקות אחרות, להעביר הצעת חוק גדולה למען האקלים שתהפוך את ישראל למדינה ירוקה שתהווה מקור השראה לעולם כולו".
אריאל פולוק-סטאר, בת 33 מסינסינטי, אוהיו, עלתה לישראל בשנת 2016 יחד עם בעלה מייקל
אריאל ומייקל מתגוררים בירוחם יחד עם ארבעת ילדיהם: יוסי (8) ועמיחי (6) שעלו איתם ארצה, ופאר (שנתיים) ויעל (3 חודשים) שנולדו בישראל. מייקל עובד כרופא בביה"ח סורוקה, בעוד אריאל הקימה את מיזם "לחם זה" – מרחב אפייה קהילתי משותף בדרום, שנולד לאחר שהחלה למכור בייגלים בסגנון ניו-יורק (תחת השם Little City Bagels) מחוץ לביתה בירוחם בתקופת הקורונה.
"ביקרתי בישראל לראשונה בגיל 9 יחד עם משפחתי. אימי נתנה לי כסף ולימדה אותי איך אומרים 'אבטיח' בעברית, וביקשה שאלך לקנות. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי חופש אמיתי, ומאז בכל ביקור בישראל התחושה הזאת התעצמה אצלי ודמיינתי את עצמי עושה עלייה ומגדלת כאן את הילדים שלי. לאחר שהכרתי את בעלי והקמנו משפחה, התחלנו לתכנן את העלייה, ובעזרת ארגון 'נפש בנפש' עלינו ארצה, לבאר-שבע. למרות ששנינו דיברנו עברית, המעבר לפריפריה, במיוחד עם ילדים קטנים, הייתה קשה ומאתגרת".
למה החלטתם להתיישב דווקא בירוחם? מה משך אתכם לפה?
"אהבנו מאוד את הדרום אבל חיפשנו מקום קטן יותר, קהילתי יותר, שבו נוכל לגדל את ילדינו בשקט ובשלווה. חיפשנו יישובים באזור באר-שבע עד שהגענו לירוחם, בה התאהבנו ממבט ראשון. אהבנו את הרעיון של עיירה קטנה עם שכנים ידידותיים שעוזרים אחד לשני, את העובדה שלא צריך לנסוע באוטו כדי לקנות מצרכים ואת הפעילויות שיש לילדים אחרי בית הספר".
מה הדבר שאת הכי אוהבת בישראל?
"אני אוהבת שבכל מקום אליו תסתכל, תמיד תמצא התחלה משהו חדש: שכונות, בניינים, עסקים ועוד, אבל עדיין יש כבוד למורשת ולהיסטוריה שלנו, למנהגים של פעם. זה שילוב חזק מאוד בעיניי".
מה הדבר הראשון שלמדת כשהגעת לכאן?
"שישראלים קונים את החומוס שלהם ק"ג אחד בכל פעם, ועדיף מחומוסייה ולא מהסופר. לקח לנו זמן לשנות את ההרגל של לקנות חומוס במארזים קטנים בסופר, כמו שמוכרים אותו בארה"ב, והיום אנחנו קונים מדי שבוע כמה מנות חומוס גדולות בחומוסייה השכונתית המצוינת שיש לנו ליד הבית".
למה את הכי מתגעגעת בארה"ב?
"למשפחות. הקורונה גרמה לנו להבין כמה שאנחנו רחוקים מהמשפחות שלנו. היה קשה מאוד להתנהל כאשר המגפה סגרה את שדות התעופה ולא הייתה אפשרות לטוס לבקר אותם. הגעגוע גרם לי להתחיל לאפות בייגלה בסגנון ניו-יורק, רק כדי לחזור אחורה לתקופת הילדות שלי ולהיזכר בניחוחות הנהדרים. בסופו של דבר, האפייה הביתית צמחה לדוכן קטן (Little City Bagels) שבו מכרתי את הבייגלה שלי. אחרי כמה זמן הבנתי שיש עוד אנשים כמוני שאוהבים לאפות ורוצים למכור את המאפים שלהם, והקמתי את המיזם החברתי 'לחם זה- מטבח שיתופי במדבר'), מרחב משותף שבו אופים ביתיים יכולים לאפות ולמכור, לערוך סדנאות אפייה ועוד. הגעגועים למשפחה חזקים מאוד, אבל המיזם הזה קירב אותי לשורשים שלי וגרם לי להעניק פיסה מהתרבות שלי לנגב".
ספרי לנו על רגע או חוויה בהם הרגשת כמו "ישראלי אמיתי" בפעם הראשונה
"כאשר הכנסתי את הבן הבכור שלי למערכת החינוך הישראלית, וכאשר בנינו את ביתנו כאן בירוחם. פתאום הייתי חלק מקבוצה ופגשתי אימהות נוספות שעבורן זאת גם הייתה הפעם הראשונה בה הן שולחות את הילדים לבית הספר. גם התהליך של בניית בית הוא זהה – לא משנה אם נולדת כאן או לא וכמה טובה העברית שלך, אתה נתקל באותה בירוקרטיה וחווה את אותם קשיים ותסכולים כמו כולם".
כיצד בעינייך העולים החדשים תורמים למדינת ישראל?
"העולים החדשים הם בעצמם מדינת ישראל. המדינה שלנו נבנתה על מהגרים ועולים מכל רחבי העולם. העולים בונים את סיפורה של מדינת הישראל. המורה של הבן שלי, למשל, עלתה מאתיופיה בגיל 9. ככל שיותר יהודים יעלו ארצה ויגיעו לכאן, כך מדינת ישראל תצמח ותתקדם".
מסר שהיית רוצה להעביר לסיום:
"החיים בישראל דומים לכל מקום אחר בעולם, רוב הזמן. הם יכולים להיות מתישים לפעמים, מאתגרים, מפחידים ומלאי ספקות, אך המחייה בישראל, ובמיוחד בנגב, מבטיחה חיים עשירים, מרגשים ומלאים בפעילות. החיים כאן מאפשרים לנו לחנך את הילדים שלנו ליזום, להיות יצירתיים ולשרוד, ותוך כדי גם לכבד את האדמה, את האנשים ואת המורשת שלהם. מבחינתי, זה שווה הכול".
אמנדה צ'יק, בת 30 מגלן גוב, ניו יורק, עלתה לישראל בשנת 2020
אמנדה מתגוררת בחיפה ולאחרונה סיימה לימודי דוקטורט בפסיכולוגיה חינוכית. לאחר שעבדה כפסיכולוגית בבתי ספר בארה"ב, כיום היא עובדת בשירות הפסיכולוגי החינוכי של עיריית חיפה ועושה מחקר לפוסט דוקטורט שלה באוניברסיטת חיפה.
"זה נשמע כמו קלישאה, אבל תמיד הרגשתי שייכת לישראל. לאורך שנות ילדותי ונעוריי ביקרתי בישראל שוב ושוב, ותמיד ראיתי את המקום הזה כבית חם וכמדינה צעירה ומתקדמת שתמיד נמצאת בבנייה. כאשר סיימתי את לימודי הדוקטורט שלי, ובתמיכת המשפחה שלי שנמצאת בישראל, החלטתי שזה הזמן הנכון לעבור לגור כאן. למרות שמבחינה טכנית עליתי 'לבד' לארץ, הייתי מוקפת במשפחה. אני מרגישה שאני עדיין בעיצומו של תחילת סיפור העלייה המרגש שלי. בהרבה מובנים, לגור כאן זה התגשמות חלום, גם כאשר אני חווה את האתגרים בלהיות עולה חדשה, כמו מכשולי שפה, הבדלים תרבותיים ועוד".
למה החלטת להתיישב דווקא בחיפה? מה משך אותך לפה?
"נמשכתי לחיפה בזכות היופי שלה, המגוון החברתי וההזדמנויות שיש בה. לחיפה יש נוף ייחודי שמכיל בתוכו את הרי הכרמל, הים התיכון והשכונות האורבניות היפות. אני נהנית מהמרקם החברתי ומהעבודה עם יהודים, ערבים ועולים נוספים מכל רחבי העולם. חיפה מציעה גם את כל הטוב שבעיר גדולה, כמו מוסדות לימוד נהדרים, תחבורה ציבורית, מסעדות ובתי קפה".
מה הדבר שאת הכי אוהבת בישראל?
"אני אוהבת את זה שישראל היא מדינה שתמיד שואפת להתקדם ולמצוא דרכים חדשות וחדשניות להתפתח, להגן על תושביה ולהפוך את החיים כאן לטובים יותר. הרצון להתקדם והעזרה לזולת מושרשים בחברה. יש משהו מיוחד ומעורר השראה בלהיות שייך לקהילה שמקדמת ערכי משפחה, חברה וקידמה".
מה הדבר הראשון שלמדת כשהגעת לכאן?
"הדבר הראשון שלמדתי כאן זה מתי להיות סבלנית ומתי כדאי להתעקש ולהילחם על שלי, במיוחד כאשר מתמודדים עם בירוקרטיה".
למה את הכי מתגעגעת בארה"ב?
"לאנשים, כמובן. למשפחה ולחברים, אליהם אני מתגעגעת כל יום. באתי ממשפחה מאוד מחוברת שרגילה לבלות הרבה זמן ביחד. מזל שעברתי לכאן בשנת 2021, שיש טכנולוגיות כמו פייס טיים ואפשר לדבר בטלפון כל הזמן, אבל אני עדיין מתגעגעת מאוד".
ספרי לנו על רגע או חוויה בהם הרגשת כמו "ישראלי אמיתי" בפעם הראשונה
"בפסח אני ובן זוג טיילנו בישראל, מחיפה ועד הרי אילת. טיילנו בשביל ישראל, שמענו מוזיקה ישראלית והחלפנו סיפורים עם מטיילים אחרים שפגשנו בדרך, והכול בעברית. זאת הייתה הפעם הראשונה שטיילתי בישראל כישראלית".
כיצד בעינייך העולים החדשים תורמים למדינת ישראל?
"ישראל מבחינתי היא שילוב של האדמה, האנשים והיהדות, והעלייה מחברת את כל שלושת החלקים הללו לכדי סיפור. העולים החדשים, שמגיעים מכל רחבי העולם, משמרים את הסיפור המדהים שלנו כעם".
מסר שהיית רוצה להעביר לסיום:
"סיפור העלייה שלי חיובי מאוד ומלא בתמיכה מחברים, משפחה, ארגון 'נפש בנפש' וכל האנשים החדשים שפגשתי בעבודה וברחוב. זכיתי להתקבל לתוך המדינה החמה הזו ולעיר חיפה. אשמח לסייע לאנשים אחרים לעבור את התהליך הזה, במיוחד לעולים שמתעניינים בפסיכולוגיה. למדתי הרבה דרך ניסוי וטעייה ואשמח להעביר הלאה את הידע שצברתי לעולים חדשים אחרים".
אלן הרקבי, בן 58, עלה לישראל ממפיס, טנסי, ארה"ב בשנת 2015
אלן מתגורר בירושלים עם אשתו ושלושת ילדיהם. בארה"ב עבד כעו"ד וכשעלה לישראל החליט לעשות הסבת מקצוע, והיום עובד בארץ כמדריך טיולים.
"הסבים, ההורים והמורים שלי סיפרו לי על ישראל והתאהבתי בה עוד לפני שדרכתי על אדמתה. הם אלו שהפכו אותי לציוני. באוניברסיטה פגשתי את אשתי לעתיד וחלקנו יחד את האהבה לישראל והרצון לעלות אליה בשלב מסוים בחיים. אחרי כמעט 30 שנה כעו"ד לענייני משפט וגידול 4 בנותינו בממפיס, טנסי, אשתי החליטה שמספיק, הגיע הזמן לעלות לישראל. אני נשארתי בארה"ב למשך 3 שנים בזמן שמשפחתי עלתה לארץ ולבסוף אזרתי אומץ והצטרפתי אליהן".
למה החלטת להתיישב דווקא בירושלים? מה משך אותך לפה?
"הייתה לי אפשרות להתיישב בכל מקום בארץ ועדיין להיות מאושר. אשתי הגיעה שלוש שנים לפני והיא קיבלה את הזכות לבחור בירושלים, והיא בחרה נכון! ירושלים היא עיר מרתקת ויפה, ולמרות גודלה יש בה תחושה של עיירה קטנה".
מה הדבר שאתה הכי אוהב בישראל?
"הרשימה ארוכה מאוד. יהיה קל יותר לשאול אותי מה אני לא אוהב בישראל, ואז הרשימה תהיה מאוד קצרה".
מה הדבר הראשון שלמדת כשהגעת לכאן?
"בהתחלה כל אדם זר שראה אותי אמר "אהלן", והופתעתי מכך שאנשים מכירים את השם שלי".
למה אתה הכי מתגעגע בארה"ב?
"חוץ מסופות הרעמים בקיץ, למשפחתי כמובן".
ספר לנו על רגע או חוויה בהם הרגשת כמו "ישראלי אמיתי" בפעם הראשונה
"אחרי שנתיים וחצי מתישות בקורס מדריכי טיולים מטעם משרד החוץ, סוף סוף קיבלתי את רישיון המדריך, בצבעי כחול-לבן רשמיים, ותליתי אותו על הצוואר כמו מדליה אולימפית. כשהדרכתי את הקבוצה הראשונה שלי, 35 נוסעים מהאי ונואטו, סיפרתי על ההיסטוריה, הדת, הפוליטיקה והתרבות בישראל בדיוק כמו ישראלי אמיתי".
כיצד בעיניך העולים החדשים תורמים למדינת ישראל?
"מניסיוני האישי, ישראל רק מתחזקת מאהבתם של עולים ציוניים כמו אשתי ובנותיי האהובות. העלייה שלנו ושל עולים מרחבי העולים היא מצב בו כולם מרוויחים!".
"ישראל היא המקום הטוב ביותר בעולם!".
סימה שולמן, בת 26 מקווינס, ניו יורק. עלתה לישראל בשנת 2020
סימה עלתה לבדה לישראל מקווינס, ניו יורק, ומתגוררת היום בבאר שבע, שם היא לומדת רפואה באוניברסיטת בן-גוריון.
"באתי לישראל לבדי. עברתי לכאן כי בכל פעם שביקרתי בארץ ידעתי שזה הבית שלי ולכאן אני שייכת. ההתחלה הייתה קשה והייתי מעט בודדה בגלל שהייתי בבידוד במשך שבועיים, אבל מאז פגשתי אנשים נפלאים. לפעמים אני עדיין מרגישה בודדה אבל בדרך כלל לא. בכל מקרה, אני שמחה להיות במקום שאני קוראת לו בית".
למה החלטת להתיישב דווקא בבאר שבע? מה משך אותך לפה?
"עברתי לבאר-שבע בשל לימודי רפואה באוניברסיטת בן-גוריון".
מה הדבר שאת הכי אוהבת בישראל?
"שאלה קשה, כי יש כל כך הרבה דברים שאני אוהבת. בתור יהודייה שחיה בארה"ב, זה נחמד פתאום לא להיות חלק ממיעוט. כיף לי שהחגים שחגגתי בתור ילדה בארה"ב נחשבים כאן לחגים לאומיים".
מה הדבר הראשון שלמדת כשהגעת לכאן?
"למדתי איך לצלות חצילים, משהו שבחיים לא ניסיתי בניו יורק".
למה את הכי מתגעגעת בארה"ב?
"למשפחה שלי, ולמרחקים הגדולים שיש בין אזורים בארה"ב. הייתי יכולה לנסוע ברכב שעות מבלי להגיע לאף גבול".
ספרי לנו על רגע או חוויה בהם הרגשת כמו "ישראלי אמיתי" בפעם הראשונה
"בזמן שהיו טילים ואזעקות בבאר-שבע, הרבה חברים אמרו לי "עכשיו את ישראלית אמיתית" כי עברתי בפעם הראשונה את מה שהם עוברים, אבל אני מעדיפה לראות דברים חיוביים אחרים שעברתי ועזרו לי להרגיש כמו ישראלית, כמו אירועים עם סטודנטים ישראלים אחרים והיכולת להתיידד ולהכיר חברים חדשים".
כיצד בעינייך העולים החדשים תורמים למדינת ישראל?
"אני חושב שהעלייה מביאה אנשים עם דרכי ראייה חדשות על המדינה שלנו, וזה מוסיף למרקם החיים ולעושר התרבותי של ישראל. מרבית העולים מגיעים מטעמי אידאולוגיה והם רוצים לקחת חלק בפיתוח המדינה, לתרום את הכישרונות שלהם ולקדם את ישראל בכל דרך שהם יכולים".
"אני מקווה שלעולם לא אקח את החיים בישראל כמובן מאליו. תודה לכל אלה שעזרו לקבל אותי לארץ הנהדרת הזאת!".
אייל סמואלס, בן 35 מניו ג'רזי, ארה"ב. עלה בשנת 2018
אייל מתגורר במצפה נטופה שבצפון הארץ, יחד עם אשתו וחמשת ילדיהם, ועובד כרופא בבית החולים "העמק" בעפולה.
"לעם היהודי קשר הדוק לארץ ישראל. כאנשים דתיים, אנו חווים את הקשר הזה במעגל השנתי של החגים וגם בתפילות היומיות. אנו מרגישים זכות גדולה והשלמת מעגל לשמור את תורת ישראל בתוך ארץ ישראל. הגענו אני, אשתי שושנה וחמשת ילדינו: יהודה, שלמה, תכלת, יאיר והלל. הגירה עם משפחה זה דבר לא פשוט אך התקבלנו בידיים פתוחות ולב חיים במצפה נטופה, ומאוחר יותר מבחינה מקצועית במרכז רפואי העמק. ארגון נפש בנפש ומשרד העלייה והקליטה עזרו לנו בכל שלב בתהליך".
למה החלטת להתיישב דווקא בצפון? מה משך אותך לפה?
"רצינו להתיישב בפריפריה כי הבנו ששם התרומה שלנו יכולה להיות הכי משמעותית. בנוסף, כזוג שגדל בניו יורק, אהבנו את הרעיון של טבע ושקט".
מה הדבר שאתה הכי אוהב בישראל?
"לטייל, ושמעגל השנה הוא לפי לוח השנה העברי. חשבתי שיהיה לי קשה לוותר על חופשת יום ראשון אבל עכשיו החופש של שישי לקראת השבת הוא אחד הדברים האהובים עלי".
מה הדבר הראשון שלמדת כשהגעת לכאן?
"אם אתה לא מדבר, אתה לא מקבל".
למה אתה הכי מתגעגע בארה"ב?
"למשפחה, כמובן".
ספר לנו על רגע או חוויה בהם הרגשת כמו "ישראלי אמיתי" בפעם הראשונה
"אף פעם לא הרגשתי את זה בעצמי, אלא דרך הילדים. מספר חודשים אחרי שעלינו טיילתי באזור היישוב ומצאתי פרח יפה. קטפתי אותו כדי להביא הביתה לילדים וכשהגעתי, ביתי בת החמש ראתה אותו וצעקה בתדהמה: "אבא! זו רקפת! אסור לקטוף אותה!".
כיצד בעיניך העולים החדשים תורמים למדינת ישראל?
"התרומה של העולים החדשים היא להזכיר לאלה שנולדו פה על המתנה שקיבלו והנס שהם חיים".
מסר שהיית רוצה להעביר לסיום:
"הרבה ישראלים שואלים אותי איך יכולתי לעזוב את ארה"ב וניו יורק. הם לא מבינים למה מישהו שגר בעיר כמו ניו יורק ירצה לעזוב את הכול ולהגיע לכאן, ועוד לפריפריה. החלום שלהם הוא להגיע לארה"ב, ותמיד אני מסביר: החלום שלי היה להגיע לישראל!".