למרות שהם חצו את גיל ההתבגרות כבר מזמן, הנשיקה הראשונה של ראיין ושאנה מקנדה התרחשה רק בשנה שעברה, ביום החתונה שלהם. זוג הבתולים (גם בפה) עטו אחד על השניה אחרי שאמרו איי דו, ופצחו בסשן סאקשן שלא היה מבייש את רופאת השיניים שלכם. הסרטון, כמובן, זכה לקיתונות של טוקבקים שלעגו ללוק ה"לא פוטוגני" (באנדרסטייטמנט המאה) של הנשיקה.

>> לאבד את התמימות: הפעם הראשונה

אין תמונה
"מחונכות להעריץ את מודל הנשיקה הסטרילית "

ראיין ושאנה לא לבד. הזוגות המתנשקים באופן לא סקסי בעליל נמצאים בכל מקום, ולמרות שאנחנו נגעלות עד עמקי נשמתנו מלראות אותם בודקים את השקדים אחד של השני, נראה שהם דווקא ממש ממש נהנים. למראה ההנאה הבתולית וחסרת הדאגות הזו, אנחנו לא מחייכות ואומרות "אווווווווו" מתמוסס, אלא משחררות הערה נבזית, גועלית וצינית. למה זה?

משחר ילדותנו אנחנו מחונכות להעריץ את מודל הנשיקה הסטרילית שאנחנו רואות בסרטים. הוא רוכן לעברה בג'נטלמניות, היא מניחה את שפתיה על שפתיו, שניהם מאבדים את עצמם בתוך נשיקה נקייה יותר מאיזמל מנתחים לפי הניתוח. שום טיפת רוק. הלשונות שלהם נכרכות אחת בשניה בסינכרון מושלם. זה נראה מהמם, אז למי איכפת איך זה מרגיש. ככה צריך להתנשק.

אנחנו מפנימות את המודל ההוליוודי באופן כל כך מושלם, שכל נשיקה הופכת למיצג של מודעות יתר ל"איך אני נראית", ומהר מאד, במקום לאבד את עצמנו ברגע, אנחנו עסוקות בלהכניס את הבטן. וזה מבאס. לכן, כשאנחנו רואות מישהו שלא נכנע לתכתיב הדרקוני הזה, אנחנו מיד משסות בו הערה מרושעת, כדי שיחזור מיד לתלם, בו חשוב יותר להיראות סקסי מאשר ליהנות באמת.

אבל במציאות הנשיקות לא צריכות להיראות כמו הדימוי שלהן בקולנוע. הן פחות דרמטיות, פחות תיאטרליות, כוללות הרבה יותר רוק ושיניים מתנגשות, ומבוכות רגעיות, וחוסר תיאום של רגע ו"שניה, מאמי, אתה דוחף את הלשון שלך יותר מידי עמוק, אני נחנקת פה". ההבדל בין נשיקה אמיתית לנשיקה על המסך הוא בערך כמו ההבדל בין פורנו לבין סקס בין אנשים אמיתיים. בין איך שישראל נראית בסרט תדמית של משרד התיירות, לבין בוקר מפוייח באלנבי.

בקיצור, עזבו את הזוג מקנדה במנוחה, הם הדבר האמיתי ומר וגברת סמית יכולים להישאר עם מזמוזי הפלסטיק שלהם. תשתחררו, תביעו, תעיזו לפשל – ולא רק בנשיקה, בכל דבר בחיים.

מה נשים רוצות: הנשיקה הראשונה