אנשים הם יצורים מאוד מוזרים. מצד אחד, אנחנו שוכחים איפה שמנו את המפתחות לפחות 3 פעמים בשבוע, מאבדים את הניידים שלנו אחת לחודש ותמיד (!) מפספסים תאריך לידה של אחד מילדינו (לרוב יום ההולדת של ילד הסנדביץ'). מצד שני, נדע לדקלם מתוך שינה את הפרק ההוא ב"חברים" שבו נשפך לרוס כל השמפו מהמזוודה ולעד נזכור את השמלה השחורה עם הפפיון הלבן שלבשו ברנדה וקלי בתקרית המביכה ב"בברלי הילס".
הסיבה לכך היא שבני אנוש נהנים להתרפק על העבר. נוסטלגיה, בניגוד לזיכרון רגעי וסתמי כמו "איפה לעזאזל החניתי את הרכב", היא אסופה של רגעי אושר. נוסטלגיה מזכירה לנו את הימים היפים, הטובים, את התחושה שהעבר היה טוב יותר מההווה. אנחנו מתענגים על העבר, נזכרים בתחושות שהיו לנו כשאכלנו/ראינו/ביקרנו/עשינו את הדבר ההוא עם החבר ההוא ומייצרים רומנטיזציה ואידיאליזציה לחוויות עבר. למה? כי זה כל כך כיף.
למרות שנוסטלגיה היא מאוד אינדיבידואלית, יש כמה רגעי נוסטלגיה שמדברים אל ההמון. אם חציתם את גיל 30, כנראה שאתם לגמרי תזדהו עם הזיכרונות האלו.
כשהיינו ילדים ושיחקנו בגוגואים למטה
גוגואים היא כמובן מילת קוד ל: תופסת, מחבואים, דג מלוח ושלל משחקי רחוב שהרחיקו אותנו מהבית עד שאמא/אבא היו צורחים מהמרפסת שנעלה הביתה כי כבר מאוחר, בעודם לבושים בתחתונים וגופיה (אם כבר נוסטלגיה, אז עד הסוף). פעם רצינו לצאת החוצה ולא הרשו לנו, היום, ההורים שביננו משתוקקים שהילדים יצאו לשחק למטה. אנחנו נהנים לספר איך פעם רצינו לבלות בחוץ ומתלוננים כמה הנוער היום משועמם, מפונק ומרוצד מזמן מסך. הילדות שלנו הייתה יפה יותר, טובה יותר, מהנה יותר ומרובת חוויות. לא בטוח שזה נכון לחלוטין, אבל זו לגמרי נוסטלגיה שראוי להתרפק עליה.
כשקנו לנו טוויסט, טעמי, טורטית ואגוזי בקיוסק
יש טעמים של ילדות. נקודה. בין אם זה הוופל המצופה עם העטיפה הירוקה או חטיף שוקולד חלב עם פצפוצי אורז עם שכבת קרמל אלוהית. לדבר על חטיפי השוקולד האלה, זה בעצם להתענג על החיים שהיו בשכונות של אז. כמה כיף להיזכר בתקופה שבה היינו יורדים למטה, משחקים בגוגואים ומקנחים בקיוסק השכונתי ומבקשים ממנו "לרשום" לנו. אם יש משהו שלמדנו ב"מאסטר שף" זה שאוכל הוא תמיד תירוץ טוב להיזכר ולהתרפק על הילדות שלנו. במקרה שלנו: "טוויסט" על הנדנדה בגן השעשועים מול חיים מהמכולת. לא לא, בעצם "אגוזי", כשחלקנו עם סוזי להר מכיתה ג'3 והיא לקחה לנו את כל האגוז! קלאסיקה.
כשהגישו חצאי פיתות עם חומוס ומלפפון חמוץ והשחלנו חוט לבקבוק בימי הולדת
אחח, ימי ההולדת של פעם. אם משווים אותם לאלו של היום, הרי שמדובר בעולב העולבים. האמא הכי משקיעה של פעם (זו שהביאה גם טרופיות למסיבה) היא האמא הכי עלובה של היום. אבל כמה נהנינו, הא? כל אותם משחקים שהיינו צריכים לפוצץ בלונים, לדחוף נר לבקבוק לעטוף ילדים בנייר טואלט (לא מביך כלל) ולקפוץ בתוך שקים וכמעט לשבור את הראש. תוסיפו לזה את המתאבנים: כלומר פיתות וחומוס. פעם, יום הולדת כזה, גרם לנו להיות הכי מאושרים בעולם. היום, בלי עוגת 3 קומות שיוצאת ממנה הולגרמה של כלת השמחה ומפעילה שגורמת לנו לאיבוד שמיעה חלקי – זה הרי לא באמת יום הולדת.
כששיחקנו פקמן
אנחנו רוצים לראות היום ילד בן 7 שיידע להתמודד עם פקמן. משחק הארקייד הזה היה הדבר הכי לוהט בשטח בשנות השמונים: יצור עגול קטן שפותח וסוגר את הפה ונע בתוך מבוך. המשחק איטי להחריד, אך ממכר בטירוף. כמה תמימות וכמה הומור במשחק מחשב, שלא כולל אלימות, יריות והשד יודע מה. כשמדברים על הילדות של פעם, פקמן הוא ללא ספק סמל לכמה נאיביים היינו.
כשהתכנסנו כל המשפחה לצפות בסרט ערבי בשישי אחר הצהריים
אין יליד שנות ה-70-80 שלא זוכר את זה. ערוץ 1 בטלוויזיה, רגע לפני ארוחת ערב משפחתית, כולם מתכנסים לצפות בקאלט הישראלי: סרט ערבי. כשחושבים על זה, סרט ערבי קצת מקביל לטרנד של ימינו - הסדרות הטורקיות. אך, למרות שהשפה קצת דומה, פעם היינו מתכנסים וצופים ביחד כל המשפחה בסלון קטן, מול טלוויזיה בגודל של ספר. ולכן, אין ספק כי מדובר באבן דרך בילדות שלנו, בתקופה המיוחדת ההיא, שבה צפייה בטלויזיה הייתה משותפת לכל המשפחה ולכל הגילים.
כשצפינו בהופעות אנפלאגד ב-MTV
ב-1981 הוקם ערוץ MTV אבל הוא הגיע לישראל רק ב-1990. מהר מאוד, הערוץ גרם לכולנו להתמכר למסך. קליפים, כוכבים ומנחה אחת בשם עדן הראל היו לחלוטין חלק מהתכנים שהכי חיכינו לצפות בהם. MTV היה פעם הדבר הכי מגניב, הכי מדובר, הכי מצליח והכי מסחרר. רגעי הנוסטלגיה האמתיים היו כל אותן הופעות אקוסטיות של כל מיני אמנים אהובים וסופר מוצלחים: מג'ון בון ג'ובי לפרל ג'אם ועד אחת ההופעות המדוברות ביותר של נירוואנה – שנחשבת לאחת ההופעות הטלוויזיוניות האחרונות לפני התאבדותו של קורט קוביין. אי אפשר לא להתמוגג מאותם רגעים מרגשים-שמחים-עצובים שצרובים לכולנו בזיכרון.