"אני לא מאמינה בחרמות תרבותיים"

תערוכת היחיד החדשה של אלסה ארס ברוש, CTRL + ALTAR + DEL, מצליחה ללכוד במדויק את הדבר שכולנו מרגישים כבר הרבה זמן אבל לא תמיד מצליחים לשים עליו את האצבע. את החיים ההיברידיים האלה, איפשהו בין העולם האמיתי לפיד של אינסטגרם, בין התרבות המזרח-תיכונית שהיא חלק אינטגרלי מאיתנו לשאיפה להיות חלק מהעולם המערבי.

"כולנו פשוט התמכרנו למסכים" אומרת ברוש בישירות שמזכירה שהנושא הזה הרבה יותר אישי ממה שנדמה. "בהתחלה עוד ניסיתי לבדוק כמה שעות ביום אני מבלה שם, אבל זה רק דיכא אותי אז הפסקתי לעקוב. זה היה כל כך לא בריא... אבל בסוף הבנתי שזה גם חומר גלם ליצירה שלי. ככה נולד הפרויקט הזה".

ברוש, שנולדה באיסטנבול, הספיקה לחיות בפריז וללמוד אומנות ועכשיו מתגוררת ביפו. היא לא מתביישת לדבר גם על המתח שבין הזהות שלה לבין הדרך שבה העולם תופס אנשים מהמזרח התיכון. "לכולם יש בראש איזה קריקטורה של איך בן אדם מהמזרח התיכון אמור להיראות או להתנהג", היא מסבירה. "אני לא הקלישאה של אישה מהמזרח התיכון שבמערב מכירים. יש לי מחשב ביד, אני מחוברת לעולם המערבי בדיוק כמו כל אחד אחר".

התערוכה, שאצרה נטלי ורטהימר, משלבת ציורים של דימויים שנוצרו בעזרת בינה מלאכותית לצד בלונים אמיתיים, שמקבלים כאן תפקיד פיגורטיבי כמעט מפתיע. ברוש קוראת לזה "סיפורו של Homo Digitalis" - שלב בהתפתחות שבו אנחנו כבר לא לגמרי בני אדם, לא לגמרי ישויות דיגיטליות, אלא משהו באמצע. "זה לא רק הכלים שאנחנו משתמשים בהם. זו גם הדרך שבה אנחנו מגדירים את עצמנו. אנחנו חצי־אנושיים, חצי־דיגיטליים" היא אומרת.

על אף שהסדרה נולדה מתוך תהליך אישי, היא לא מנותקת מהמציאות הפוליטית שמקיפה את ברוש ואת כולנו. לדבריה, חוויות המלחמה האחרונה היו חלק בלתי נפרד מההשראה ליצירה. "אחרי 7 באוקטובר מצאתי את עצמי כל היום מול הטלפון" היא מודה. "ברור שחווינו את זה פיזית - אזעקות, ממ"ד - אבל גם חווינו את זה דרך המסכים. הייתה הצפה של מידע, של ממים, של שנאה ושל פחד. פשוט חיפשנו שם משהו שיחזיר לנו שליטה או קצת חיבור אנושי".

גם כמי שמגיעה מאזור מורכב, השיחה עם ברוש לא יכולה להתעלם מהמציאות הפוליטית במדינות השכנות. כשהיא מדברת על טורקיה, היא מודה שזה נושא רגיש. על איראן היא מדברת בפתיחות, במיוחד כי חברה קרובה שלה היא גולה איראנית. "היא גם שבורה מהמלחמה שקרתה שם, אבל גם יודעת שאולי זה הסיכוי היחיד לשינוי. זה מורכב".

דווקא בתוך המורכבות הזו, ברוש מאמינה שלאמנות יש תפקיד כפול - גם תגובה למציאות וגם מפלט ממנה. "זה הדבר היחיד ששומר אותנו שפויים" היא אומרת. "דיברתי עם חברה מטורקיה שראתה שהעליתי ציורים ואמרה שזה גרם לה להרגיש שזה בסדר להעלות גם. אנחנו צריכים את זה. צריך לראות דברים יפים. לא רק חדשות, לא רק מלחמה".

במקביל, היא לא מתעלמת מהקשיים שמגיעים עם היותה אמנית ישראלית בעולם. "אני באמת לא מאמינה בחרמות תרבותיים. זה לא עוזר לאף אחד" היא אומרת. "אבל לצערי זה קיים. גם נגד ישראלים, גם נגד פלסטינים, גם נגד כל מי שמגיע ממקום שמישהו מחליט עליו שהוא בעייתי".

היא מספרת שבעבר הייתה לה קריירה פעילה גם בטורקיה, אבל בשנים האחרונות זה פשוט כבר לא קורה. "הסצנה פה בישראל מאוד חיה ותוססת, אבל מאוד מנותקת. אין חיבורים החוצה כמו שיש נגיד בטורקיה או בדובאי או באמריקה. זה הופך את הסצנה המקומית ליותר קלסטרופובית. פחות אספנים, פחות קולקטורים, פחות חיבורים".

למרות הכול, ברוש לא עוצרת. את הסדרה הנוכחית היא מתכננת להמשיך לפתח. "יש לי עוד הרבה מה להגיד על זה" היא אומרת. "אולי בעתיד נציג את זה גם בחו"ל. אבל קודם כל אני מקווה שאנשים יבואו לראות כאן, לפני שנסגור את התערוכה. זו הזדמנות לעצור רגע, להסתכל על עצמנו, ואולי גם קצת לצחוק על כל זה."

תערוכת היחיד של אלסה ארס ברוש, "CTRL + ALTAR + DEL", באוצרותה של נטלי ורטהימר, מוצגת כעת בגלריה ורטהימר בתל אביב עד 7 ביולי ביולי 2025. הכניסה חופשית.