פסטיבל חיפה 2026: איזה סרטים אסור לפספס?

"פרידה מבצק"
2026, ישראל, 101 דקות

יש מי שמוצאים נחמה בטיפה המרה, אחרים יתנחמו בשופינג טוב, ואיציק פשוט מוצא אותה בבורקס. גיבורו של "פרידה מבצק" (אברהם שלום לוי), סרטו של שמעון שי, הוא רווק ירושלמי כבן 40 פלוס, שחי חיים קטנים למדי: הוא עובד במשרד רואי חשבון, מתגורר מעל הוריו (תיקי דיין וגברי בנאי המופלאים כתמיד) ועדיין מוצא את עצמו תקוע במריבות שלהם, סובל מהבוס שלו ובעיקר מתמודד עם בדידות שמתגנבת לכל פינה בחייו. הבורקס, איך לא, הוא אולי הדבר היחיד שמצליח להעניק לו רגע של נחמה בתוך השגרה האפרורית. ואז מגיעה הבשורה הרפואית שמאלצת אותו להיפרד מהפחמימות, והוא מתחיל דיאטה.

אבל דווקא הגמילה מהבצק הופכת למסע התבגרות. בלי הבורקס שישמש לו מפלט, איציק נאלץ להתמודד עם החיים שהשאיר על אוטומט, עם הבחירות שלא עשה ועם האפשרות שאולי עוד לא מאוחר מדי לשנות משהו. במסעו הוא משיל שכבות (כן, כמו בצק עלים, משחק המילים מתבקש), מתבגר והופך מגבר שנגרר אחרי הנסיבות למישהו שמתחיל לקחת את החיים שלו בידיים - ובסופו של דבר גם פותח את הדלת לאהבה. "פרידה מבצק" הוא סרט מצחיק מאוד שגם מלא בחום ואמפתיה לדמויות שלו - ולבורקס. ככל הנראה גם אתם תרוצו מיד בתום ההקרנה למאפייה הקרובה אליכם. (מיכל דאבי)

"אני רוצה לספר את הסיפור שלי"
2026, ישראל, גרמניה, 75 דקות

שמעון רוטשילד הוא ניצול שואה, היחיד מבין 11 בני משפחתו ששרד את מחנות ההשמדה. לקראת גיל 100, הוא מרגיש שהגיע הזמן לספר את סיפור חייו - את רצף צירופי המקרים שהצילו אותו מתאי הגזים באושוויץ, את הניסויים הרפואיים האכזריים בזקסנהאוזן, את צעדת המוות ואת החיים שלאחר המלחמה. בסרט "אני רוצה לספר את הסיפור שלי", הבמאי תומר הימן נותן לו לעשות זאת בדרכו שלו: באולפן שהוקם במיוחד עבורו, עם שחקנים שמגלמים את בני משפחתו ואת הדמויות מעברו, כששמעון עצמו הוא זה שמביים, מעיר ומדייק את השחזור.

סיפור ההישרדות של שמעון קשה וסוחט דמעות, אבל יש בשמעון עצמו משהו שפשוט שובה את הלב. הוא כל כך מתוק ומצחיק, שגם בתוך הנושא הכואב יש לא מעט רגעים של הומור. כך למשל, הוא מעכב יום צילום שלם כי הוא מתעקש להוסיף לשחזור של צעדת המוות רגע שבו יורים בו והוא הופך לגופה - ואפילו את הזוועה הזאת הוא מצליח להפוך לקטע משעשע. ויש גם סצנות מרגשות, כמו הרגע שבו שמעון פונה לשחקן שמגלם את הרופא שהציל את חייו ומודה לו על שהציל אותו. השחזור מאפשר לו, גם אם בכאילו, לסגור מעגל.

"אני רוצה לספר את הסיפור שלי" הוא דרך מעניינת לספר סיפור אחד, מתוך מיליונים, על אחת התקופות האפלות בתולדות העם היהודי. (מיכל דאבי)

"משא כבד" (The Weight)
2026, ארה"ב, גרמניה, 112 דקות

איזה סרט מתעתע: בדקות הראשונות נדמה שמדובר בדרמה אנושית תקופתית, סרט עצמאי קטן שעניינו קורותיהם של אב יחידני (אית'ן הוק) ובתו הקטנה על רקע המשבר הכלכלי הגדול, ספציפית אורגון ב-1933. רק כשהאב מגיע על לא עוול בכפו לכלא, נתקל במנהל מחנה עבודה קשוח אבל אינטליגנטי (ראסל קרואו) ומקבל ממנו סוג של הצעת עבודה, מתברר ש"משא כבד" הוא בכלל סרט הישרדות הוליוודי לכל דבר ועניין, פשוט בהפקה (ליתר דיוק קופרודוקציה גרמנית-אמריקאית) עצמאית.

זה סרט הביכורים כבמאי של הבדרך-כלל-עורך פדריק מקינלי, ולפרקים ניכרת בו הבוסריות של האיש על ההגה. אבל ברגע שמפסיקים לצפות לאיזה עומק דרמטי וצוללים לתוך סרט ההישרדות, "משא כבד" הוא 112 דקות סוחפות למדי שפשוט לא מאפשרות לשחרר אותן בלי לדעת איך בדיוק זה ייגמר. זה לא סרט גדול, את ההוליוודיות שלו צריך לסירוגין לזקוף לזכותו ולציין לגנותו, אבל תכלס זאת דרך מהנה להעביר שעתיים. (תומר קמרלינג)

"יוגלי"
2026, צרפת, בלגיה, 84 דקות

הכלב הוא חברו הטוב ביותר של האדם, ובקולנוע הוא הדבר שהכי מפעיל אצל הח"מ את בלוטות הדמעות - גם אם מדובר בסרט אנימציה לכל המשפחה. ב"יוגלי" זה קורה כבר בתחילת הסרט, כשהכלב המכוער ביותר בעולם - ככה מגדירים אותו בתקציר, אם כי ראיתי מכוערים יותר - ננטש ונאלץ לצאת למסע בחיפוש אחר בית ומשפחה. בדרך הוא ייתפס וייכלא, יפגוש כלבים נטושים כמוהו ולא יוותר על החלום לנצח בתחרות השנתית של הכלבים המוצלחים.

מדובר בסרט ילדים חמוד וחביב, עם מסר חשוב על קבלת השונה, גם אם הוא לא בדיוק עומד בסטנדרטים של היופי המקובל, ועם פסקול כיפי וקצבי. יוגלי אולי רחוק מאוד מדימוי הכלב המושלם, והוא אפילו קצת חזירי, אבל דווקא הפגמים שלו הופכים אותו לגיבור שקל להתאהב בו. מסע החזרה שלו הביתה ארוך מדי לטעמי, ומוטב היה לו היוצרים היו מקצרים מעט את מרדפי ה"מהיר ועצבני" ברחובות העיר הגדולה, אבל בסופו של דבר "יוגלי" עושה את העבודה כסרט ילדים קליל ומרגש, עם מסר חשוב על חברות ועל ההזדמנות שמגיעה לכולם - בלי קשר למראה שלהם.

ואם אפילו משפחה אחת תצא מהסרט עם החלטה לאמץ כלב מהמכלאה, במקום לקנות כלב גזעי מהתעשייה המפוקפקת הזו - דיינו. (מיכל דאבי)

"פחדן" (Coward)
2026, בלגיה, צרפת, הולנד, 120 דקות

הבמאי הבלגי לוקאס דונט הצליח בתוך שני סרטים בלבד ("נערה" ו"קירבה") להפוך לאחד הבמאים הצעירים הבולטים באירופה ובקולנוע הלהט"בי. סרטו השלישי "פחדן", שזיכה את שני כוכביו בפרס המשחק בפסטיבל קאן האחרון, מרחיב את היריעה כשהוא מספר סיפור אהבה אסור בין שני חיילים במלחמת העולם הראשונה.

פייר (עמנואל מאכייה בהופעת בכורה קולנועית מהפנטת) הוא חייל צעיר שמגיע לשדה הקרב המדמם בקרבות השוחות במלחמה, כשהוא לא מוכן לזוועות שיתגלו לעיניו. הוא מצליח למצוא נחמה בפרנסיס (ולנטין קמפנה הכריזמטי), חייל בלהקה צבאית שמעלה מופעי דראג ושירה לעידוד מורל הלוחמים. דונט משלב בין ההתאהבות המתפתחת בהדרגה, חיי היום-יום שמתנהלים בצבא בין הלחימה ולא חוסך בזוועות הקרב.

דונט יצר סרט רגיש ומרהיב על אהבה שמנצחת את המוות המקיף אותה, ועל תפקיד תרבות ואומנות בשעת מלחמה - ושואל את השאלה הקשה: האם הבידור למעשה ממסך את הזוועות שמתחוללות סביבו ובכך מאפשר אותן? (אלעד שלו)

"הוויקינג האחרון" (The Last Viking)
2025, דנמרק, 116 דקות

אנדרס תומאס ינסן הוא במאי פשוט מופלא. כתסריטאי הוא חתום על כמה מההצלחות הגדולות של הקולנוע הדני - כבר בסוף המילניום הקודם הוא היה שותף לכתיבת "השיר האחרון של מיפונה", לפני 15 שנה כתב את זוכה האוסקר הזר "בעולם טוב יותר" - אבל כשינסן מביים, זה משהו אחר. לאיש הזה יש יקום קולנועי משלו עם צוות שחקנים פחות או יותר קבוע ומנעד רגשי רחב עד כדי כך שסרטיו, ללא יוצא מן הכלל, הם מצחיקים/ עצובים/ גרוטסקיים /אנושיים/ אלימים /מלאי חמלה. כאלה היו "אורות מהבהבים", "גברים ותרנוגולות", "הקצבים הירוקים", "התפוחים של אדם" ולאחרונה המאסטרפיס "רוכבי הצדק", והנה הוא חוזר עם עוד אחד מהסרטים האלה שרק הוא מסוגל ליצור.

גיבור "הוויקינג האחרון" הוא אנקר (ניקולאי לי קוס, שחקן אדיר ומהקבועים של ינסן), פושע שיוצא לחופשי אחרי 15 שנים בכלא. הדבר ראשון שמעניין אותו הוא הכסף שאחיו מנפרד קבר בשבילו באיזה כפר, אבל האח סובל מארסנל שלם של בעיות נפשיות ולך תוציא ממנו הוראות הגעה. מתוך נקודת המוצא הזאת נבנית מצד אחד קומדיה מטורללת לגמרי, ומצד שני דרמה נוגעת ללב על מה שהנפש עושה כדי להתמודד עם טראומה; כל הדמויות כאן נמצאות בהכחשה או בהונאה עצמית, לכולן יש סיבות טובות, חלקן מקסימות ואחרות בלתי נסבלות, וכולן כל כך אנושיות. את ההצגה גונב - כמעט כרגיל אצל ינסן * מאדס מיקלסן בתפקיד מנפרד. חמש פעמים שיתפו פעולה הבמאי הנהדר והשחקן הייחודי, ובכל פעם יצאה מזה דמות כל כך אחרת שזה פלא בפני עצמו. (תומר קמרלינג)

"נשיקה חשמלית" (The Electric Kiss)
2026, צרפת, בלגיה, 122 דקות

על אף איכותו של פסטיבל קאן, הוא ידוע בכך שסרטי הפתיחה שלו הם בדרך כלל לא מוצלחים במיוחד. "נשיקה חשמלית" של הבמאי הצרפתי פייר סלבדורי הוא ודאי לא יצירת מופת שתיחגג בעונת הפרסים, אבל הוא בדיוק מה שצריך מסרט פתיחה - כיפי, וירטואוזי בעשייה שלו, סוחף ומפתיע.

העלילה מתרחשת לפני 100 שנה על רקע יריד בפריז שבו צייר (פיו מרמאי), שלא מסוגל לצייר מאז שאהובתו הלכה לעולמה. הוא מנסה לתקשר איתה באמצעות מדיום מתחזה (אנאיס דמוסטייה), אותה הוא פוגש ביריד נודד - ושבה הוא כמובן יתאהב מבלי לדעת את סודה. קומדיה מתוקה מלאת טווייסטים, שתלהיב חובבי קולנוע צרפתי. (אלעד שלו)

"שלושה ימים בספטמבר" (3 ZILE ÎN SEPTEMBRIE)
2026, רומניה, 78 דקות

אם הקולנוע הרומני בן זמננו נוטה לריאליזם מהסוג המצמית, הרי שסרטו של טודור ג'ורג'ו ("אהבה חולה", "על אנשים וחלזונות") משתמש בכלים האופייניים לקולנוע הזה כדי ליצור כמעט קומדיה רומנטית, סרט מצחיק על תקלה לא מצחיקה בכלל: ביאנקה (אנדראה ואסילה) מתחתנת עם ויקטור, האורחים כבר נאספים באולם בעיר נופש לחופי הים השחור, ואז צצה לה שם אישה שבידה בדיקת היריון, ובפיה סיפור על רומן עם ויקטור.

בסך הכל 78 דקות נמשך "שלושה ימים בספטמבר". למעט פתיח קצר וסגיר יפהפה, הסרט כולו מצולם בשוט ממושך אחד שמלווה את ביאנקה - מרגע פלישתה של האישה הזרה שהופכת את החתונה על הראש, דרך המסע הלא מתוכנן שאליו יוצאת הכלה, ועד לרגע שבו אפשר איכשהו להכיל את מה שקרה, כי מאז קרו גם עוד כמה דברים.

ה-0ner, הצילום בשוט אחד, הוא לפעמים לא יותר מגחמת "תראו מה אני יכול לעשות" של הבמאי. כאן הוא נעשה בצניעות ולגמרי משרת את הסיפור ואת התהליך הנפשי המזורז שעוברת ביאנקה; משחק פשוט נפלא של ואסילה משלים יצירה קטנה-גדולה, וכל כך מהנה. (תומר קמרלינג)

"קשרים" (TANGLES)
2026, ארה"ב, קנדה, 102 דקות

סרט מדובר נוסף שמגיע מפסטיבל קאן הוא סרט האנימציה בשחור-לבן של ליאה נלסון, "קשרים", המבוסס על הרומן הגרפי של שרה לוויט. הוא עוסק בצעירה לסבית יהודייה המתמודדת עם מצבה של אמה שהולך ומתדרדר בשל מחלת האלצהיימר שמתגלה אצלה בגיל צעיר.

למרות הנושא הקשה, נלסון מצליחה לשלב הומור נוגע, גם בזכות צוות מדבבים משובח שכולל את את ג'וליה לואי-דרייפוס, בריאן קרנסטון, סת' רוגן, שרה סילברמן, ביני פלדסטין, וונדה סייקס. אבל בסופו של דבר זהו כנראה הסרט בפסטיבל שתצאו ממנו בעיניים דומעות ותתקשרו מיד להורים שלכם לשאול בשלומם. (אלעד שלו)

"הזעם" (The Furious)
2025, הונג קונג, 113 דקות

לא ראיתי השנה סרט אקשן מרשים יותר, והפסטיבל הוא הזדמנות נדירה לתפוס אותו על מסך גדול.

אנחנו בהונג קונג, המשטרה המקומית מודעת היטב לקיומה של רשת חוטפי ילדים - אבל לא ממש פועלת כדי לעצור אותה, מהסיבות הרקובות שלה. אנחנו נזרקים לתוך הסיטואציה כשילדה בשם רייני נחטפת ממש באמצע הרחוב מאביה, ואנג וויי, בעל מלאכה אילם. זה קורה בדיוק כשנעלמת עיתונאית שחוקרת את החטיפות, ובעלה נאווין (ג'ו טאסלים) יוצא לחפש אותה; האבא והבעל נאבקים תחילה זה בזה, אבל תופסים די מהר שיש להם אויב משותף ומחליטים לשתף פעולה. מכאן והלאה - טוב, ובעצם גם קודם - קורה בדיוק מה שצפוי ורצוי שיקרה: מלא מכות. המון מכות. וגם מרדפים. אההה, ומכות.

סרטו של קנג'י טאניגאקי הוא 113 דקות של אומנות לחימה ברוטאלית ומהוקצעת, מצולמת וערוכה באופן שמפנה את הבמה לכוריאוגרפיית הקרבות. זה עונג למה שנקרא "חובבי הז'אנר", אבל הקולנוע של טאניגאקי כל כך מהודק וכל כך אינטנסיבי שיש לו הרבה מה להציע גם למי שברגיל לא היה יוצא מהבית בשביל לראות אנשים הולכים מכות. (תומר קמרלינג)

"הזר" (The Stranger)
2025, צרפת, 122 דקות

"הזר", ספרו של אלבר קאמי מ-1942, נחשב לאחת הקלאסיקות הגדולות בתולדות הספרות העולמית - ואף נבחר במקום הראשון ברשימת 100 הספרים של המאה של "לה מונד". לכן, מעניין שסרטו החדש של גדול במאי צרפת כיום, פרנסואה אוזון, הוא רק העיבוד הקולנועי השני לספר, אחרי עיבודו של ויסקונטי מ-1967, בכיכובו של מרצ'לו מסטרויאני. ייתכן שהסיבה לכך נעוצה בעומק הפילוסופי של היצירה וברעיונותיו המורכבים של קאמי, שקשה להעבירם אל המסך הגדול.

העלילה עוקבת אחר מרסו (בנז'מין וואזן, שגם כיכב בסרטו הנפלא של אוזון, "קיץ 85"), צעיר המתגורר באלג'יריה ויורה ללא סיבה נראית לעין בגבר ערבי צעיר. הוא עומד למשפט על המעשה, אך אינו מנסה להגן על עצמו. מרסו אינו מסוגל לשקר ואינו מוצא משמעות לחיים, לא שלו ולא של אחרים. גם את הקשר שהוא מנהל עם צעירה המאוהבת בו הוא מקיים בעיקר משום שכך "צריך" לעשות, בלי שהוא מסוגל להפגין כלפיה רגשות אהבה.

תחילת הסרט מדשדשת על מי מנוחות, אך אוזון, כבמאי מנוסה וחכם, גורם לנו להביט במתרחש באותו ריחוק שבו מביט הגיבור, ולנסות להבין את נפשו ואת תפיסת העולם האקזיסטנציאליסטית שלו: החיים חסרי משמעות, ולכן גם לפעולות של האדם ולמה שקורה לו אין משמעותי כלשהי. חלקו השני של הסרט, המתרחש במהלך המשפט ובמהלך העימות בין מרסו לדמות הכומר, מבסס את התמות הנוקבות של הספר ונותר עם הצופה גם זמן רב לאחר סיומו. (אלעד שלו)

"קיד וקסידי" (Butch Cassidy and the Sundance Kid)
1969, ארה"ב, 113 דקות

בהיסטוריה של הקולנוע לא נכתבו הרבה תסריטים מושלמים; זה אחד מהם. בהיסטוריה של הליהוק לא הולחמו הרבה צמדים מושלמים; זה אחד מהם. אתם יודעים מה, אולי הראשון שבהם.

"קיד וקסידי" יצא ב-1969, כל מי שמזוהה איתו ועם יצירתו כבר אינו בין החיים - האחרון שעזב אותנו הוא רוברט רדפורד, שהלך לעולמו בשנה שעברה - והסרט כל כך חי, כל כך פרֶש, שהוא גורם ליצירות דומות בנות זמננו להיראות עבשות.

הסיפור, אתם בטח יודעים, הוא על צמד השודדים בוץ' קאסידי (פול ניומן) וסאנדנס קיד (רדפורד), שודדי הרכבות והבנקים שממש בתחילת המאה ה-20 נגמר להם המערב הפרוע, אז הם עברו לבוליביה. ויליאם גולדמן - שזה תמיד לא ייאמן שכתב חוץ מזה ומ"כל אנשי הנשיא" גם את "הנסיכה הקסומה", הספר והסרט - עשה מהסיפור האמיתי של קיד וקאסידי תסריט שכבר אמרתי מה איתו, ולבמאי ג'ורג' רוי היל היה השכל ללכת עם השידוך ניומן-רדפורד, שהסרט הזה חקק בתוך הנצח. נכון שכל השלושה שיתפו פעולה מחדש כעבור ארבע שנים ב"העוקץ" המקסים, אבל הכימיה המפורסמת של ניומן ורדפורד, העובדה ששמותיהם נכרכו תודעתית זה בזה - הכל קרה כאן, בשיתוף הפעולה הראשון (מתוך שניים בסך הכל, כן?) של שני הענקים האלה. (תומר קמרלינג)