כך הפכה בלוויני האחות הקטנה של גלנפידיך לאחת המזקקות הכי מוערכות בעולם

יש רגעים בעולם הוויסקי שבהם מותג מפסיק להיות עוד שם על המדף ומתחיל לספר סיפור משל עצמו. במקרה של בלוויני, זה לא קרה ביום אחד, אלא במהלך המתפרס על פני עשרות שנים - מהלך מחושב, שבסופו הפך אותה ממזקקה שפועלת בצילה של גלנפידיך לאחד השמות המזוהים ביותר עם קראפט סקוטי מודרני.

"בלוויני מוציאים את הוויסקי שלהם כסינגל מאלט פעם ראשונה בתחילת שנות ה-70, אבל הצעדים המשמעותיים באמת מגיעים רק בשנות ה-90", מסביר עומר (עומף) גנור, שגריר גלנפידיך ובלוויני ובישראל. "ב-1993 יוצא ה-12 DoubleWood, וב-1996 ה-21 PortWood - ושם אנחנו כבר מתחילים לראות אותה נחשפת לקהל רחב יותר בעולם".

מאחורי הפריצה הזו עומדת החלטה אסטרטגית עמוקה של חברת וויליאם גרנט & סאנס. במשך שנים, בלוויני שימשה בעיקר כספקית נוזל לבלנדים. כדי להפוך אותה למותג עצמאי, היה צריך קודם כל "לשחרר" אותה מהתפקיד הזה.

"החברה רצתה שיותר אנשים ישתו בלוויני כסינגל מאלט, אז צריך היה שמישהו אחר יתפוס את המקום שלה בבלנדים", הוא אומר. "וזה בדיוק מה שקרה - הם בנו מזקקות נוספות כמו איילזה ביי וקינינווי כדי שיספקו את הבסיס לבלנדים, וכך בלוויני יכלה להתקדם קדימה".

במקביל, התרחשה השקעה והרחבה בכוח האדם המקצועי. דיוויד סטיוארט, ששימש כמאלט מאסטר האגדי של וויליאם גרנט & סאנס במשך שנים, היה אחראי על כמה מזקקות במקביל, עד שנבחר להתמקד בבלוויני - החלטה שהעמיקה את הזהות שלה.

"זה מהלך שממש עושה סדר בראש כשמסתכלים על הסיפור של בלוויני", מסביר גנור. "הרוב היו מניחים שדווקא גלנפידיך - המותג הגדול, המסחרי והמוכר יותר - יקבל את כל הפוקוס. אבל בפועל קרה כמעט ההפך. נתנו לדיוויד סטיוארט להתמקד בבלוויני".

לדבריו, זו לא הייתה החלטה נקודתית אלא חלק ממהלך אסטרטגי רחב בהרבה. "אם מסתכלים על כל מה שקרה מסביב, מבינים שהם בנו פה גם תשתית ייצור וגם תשתית אנושית. מצד אחד פתחו עוד מזקקות כדי שיוכלו לתמוך בבלנדים של החברה, ומצד שני הגדילו את בלוויני מבחינת יכולת הייצור שלה - כדי שהיא תוכל להפוך לדבר הגדול הבא".

ומה עם הוויסקי עצמו? "הנוזל של בלוויני מאוד נגיש", מסביר גנור. "יש בו דבשיות, עגלגלות, משהו שמיד עובד גם למי שנכנס לעולם. מצד שני, מי שמבין יותר ימצא בו המון מורכבות וניואנסים".

הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא The Balvenie DoubleWood 12 - בקבוק שהפך לקונצנזוס נדיר. "זה אחד המקרים היחידים שבהם גם טועם הוויסקי הכי מנוסה וגם הכי חדש בחדר ייהנו מאותו וויסקי", אומר גנור. "כל אחד ייקח ממנו משהו אחר, אבל זה עובד לכולם". הסוד, לדבריו, נמצא בתהליך היישון הכפול - תחילה בחביות אקס-ברבן, ואז מעבר לחביות שרי. "יש פה דבשיות, פירותיות, אגוזיות, וניל וסיומת יבשה יותר. זו חוויה שהיא גם מורכבת וגם נגישה".

איזה בקבוק לדעתך מספר הכי טוב את הסיפור של האבולוציה של בלוויני?
"ה-16 French Oak הוא דוגמה מדהימה. הוא משקף את כל מה שקרה במזקקה - גם מבחינת האנשים, גם מבחינת היצירתיות. אפילו הרעיון להשתמש בחביות האלה הגיע משגריר של בלוויני בארה"ב ששלח מייל מהמקום שבו טעם את היין. ואמרו לו - אחלה, בוא ננסה".

הגישה הזו - פתוחה, סקרנית, אבל עדיין מחוברת עמוק למסורת - היא אולי הסיבה המרכזית לכך שבלוויני הצליחה לעשות את המעבר הזה. ממזקקה שפועלת מאחורי הקלעים, למותג עם קול ברור, חתימת טעם מזוהה, ויכולת לחדש בלי לאבד את הזהות. או כמו שגנור מסכם את זה בפשטות: "אתה מסתכל על כל מה שיוצא משם - ואומר, ברור שזה בלוויני".