לא פריבילגיה - תחושת ביטחון: הפתרון שמספק הגנה למרחב הכפרי בישראל

מתקפת 7 באוקטובר, בה נפרצו עשרות יישובים צמודי גדר, לצד אירועים ביטחוניים קודמים כמו "שומר חומות" וכן הפשיעה הגוברת במרחב הכפרי חקלאי, המחישו באופן הכואב והחריף ביותר את הפגיעות של ההתיישבות הישראלית מול איומים ביטחוניים. המתקפות האכזריות על אזרחים חפים מפשע לא רק טלטלו את תחושת הביטחון האישי, אלא גם הדגישו את הצורך בתשתיות הגנה מתקדמות, אמינות ובלתי תלויות במערכות שעלולות לקרוס בשעת חירום. בין התשובות שמוצעות כיום לשיקום ולחיזוק קווי ההגנה ביישובים, בולט פתרון אחד, שמחבר בין ביטחון, קיימות ותפקוד רציף גם בעתות משבר: גדר סולארית.

החזון פשוט, אך לא טריוויאלי. במקום להסתפק בגדר פיזית סטנדרטית, שמסמלת גבול אך לא תמיד מצליחה לעצור חדירות, מוצעת מערכת משולבת: מחסום פיזי בעל יכולת ייצור אנרגיה עצמאית, שמחובר למצלמות מתקדמות, אמצעי חישה ותאורה היקפית. כזו שפועלת באופן רציף ללא תלות ברשת החשמל הארצית, ויוצרת מעטפת ביטחונית אפקטיבית שפועלת 24/7. תכלית עיקרית נוספת היא התכלית האנרגטית - והפוטנציאל האנרגטי הטמון בגידור הסולארי. זו תכלית המוגדרת כקריטית במדינה שבה משאב הקרקע מצומצם ושקיים בה הכרח לייצור אנרגיה בדו-שימוש על גבי גגות ומעל גידולים חקלאיים.

מאחורי הפיתוח והיישום בפועל של הפתרון הזה עומדת חברת טראלייט, שמתמחה בהקמת מערכות סולאריות דו-שימושיות. באישור פיקוד העורף גורמי הביטחון האחרים ובשיתוף פעולה הדוק עם תנועת המושבים, הפכה טראלייט את הרעיון למיזם שזוכה כיום להתעניינות גוברת ביישובים ברחבי הארץ, בעידן שבו במרבית הישובים הכפריים בישראל מוקמת כיתת כוננות פעילה ומתפקדת.

"שבוע אחרי 7 באוקטובר קיבלתי שיחה ממישהי ממושב בחוף אשקלון, המתגוררת כמספר ק"מ מגבול עזה",  מספר אלון ישעיהו, סמנכ"ל תכנון בטראלייט. "היא אמרה לי: ‘הבנתי שאני לא זכאית לגידור מהמדינה כי אני חצי קילומטר מחוץ להגדרת הזכאות לגידור מגורמי המדינה, ואתה הפתרון היחיד שיכול לעזור לי. עד שלא תקום גדר - אני לא חוזרת הביתה ונשארת בתאילנד’. זה היה רגע מכונן. הבנתי שיש ואקום אמיתי שצריך למלא. לא רק מול האיומים החדשים, אלא גם מול הפער בין גורמי פיקוד העורף והמשרד לביטחון פנים שהשקיעו השקעות אדירות במרכיבי ביטחון לישובים הכלולים בגזרתם, לבין התחושות בשטח ביישובים שאינם זכאים".

כך החלה טראלייט לפתח מערך של גידור סולארי מותאם ליישובים, תוך התבססות על ניסיון בתחום האנרגיה הירוקה והבנה מעמיקה של צורכי הביטחון ההתיישבותי. הגדרות הסולאריות נבנות לפי תקני פיקוד העורף, כוללות התאמות טכנולוגיות מתקדמות, ומתוכננות כך שיאפשרו תחזוקה רציפה גם ללא תקציב קבוע מהמדינה.

במושב בית נקופה, שהיה הראשון להקים פרויקט כזה, הוחלט לפני מספר שנים על מעבר לגדר סולארית, לאחר שהגדר הקיימת התפוררה. "כבר ב-2015, כשהתחלתי את תפקידי, הבנתי שהגדר שנבנתה בשנת 2000 פשוט לא מתוחזקת", מספר איציק אבו, מזכיר המושב. "התגלו בה פריצות, חלקים קרסו, והמדינה לא תקצבה שיקום. הבנו שהפתרון צריך להיות מקיים, כזה שמחזיק את עצמו כלכלית. ברגע שאתה חותם על הסכם ל-25 שנה, אתה מקבל הכל: התקנה, תחזוקה, וגם את הוודאות שההגנה לא תתמוטט".

גם בגליל העליון, ביישוב צוריאל הסמוך לגבול לבנון, מקודמת בימים אלו גדר סולארית עם חשיבה מערכתית רחבה. "הרעיון הוא ליצור מיזמים חקלאיים ותעשייתיים ליד הגדר, שיספקו תעסוקה, יכניסו כסף למדינה, ויאפשרו יציבות ביטחונית", אומר יעקב אוחנה, חבר ועד היישוב. "כך אנחנו גם מתמודדים עם אתגרים חקלאיים כמו חדירות לשטח, וגם משדרים יציבות בשטח. אנחנו כבר עמוק בתהליך: תכנון, סיורים, עבודה עם קק"ל, פיקוד העורף ורשויות החקלאות. עכשיו צריך להתחיל לבנות בפועל".

"המטרה: עצמאות ביטחונית ואנרגטית"

לדברי אוחנה, "הגדר הסולארית היא לא פריבילגיה - היא תנאי בסיסי לתחושת ביטחון. מדובר לא רק במיזם טכנולוגי, אלא באמירה של נוכחות ונחישות". בכרם בן זמרה, מושב ותיק המשקיף לגבול הלבנון, התחושות דומות. עירית מילס, יושבת ראש ועד היישוב ומנהלת קהילה במושב עלמה, מתארת מציאות נפיצה שבה ההגנה נשחקה ואמונה המדינה התרופפה: "בתחילת המלחמה היינו קו ראשון, בלי כיתת כוננות ובלי נשקים. הילדים שלנו למדו שנה וחצי במקלטים. כל רעש של טריקה מקפיץ. לא הייתה לנו בכלל גדר בהרחבה הקהילתית. לא היה מענה".

לדבריה, הפתרון הסולארי מספק גם ביטחון וגם אחריות עצמית: "כשאין לך גדר, אתה חשוף. ברגע שתנועת המושבים נכנסה לתמונה - יחד עם טראלייט - הצלחנו להתניע תהליך. לא רק שתקום גדר, אלא גם תחוזק הקיימת. זה ביטחון אמיתי. וזה גם חשמל ירוק". עירית מדגישה כי המשמעות חורגת מהגדר העצמה. "חקלאות זה לא מקצוע - זו שליחות", היא אומרת. "מי שיש לו עצים, בעלי חיים, שדות, לא קם ובורח. גם לא במלחמה. אבל המדינה חייבת להבין את זה. אם לא נרגיש מוגנים, לא נוכל להישאר פה. זה לא רק עניין של גידול, זה עניין של גבול".

אלא שהמודל הזה, שצמח מהשטח, עדיין נתקל במחסומים בירוקרטיים. לאחר אירועים מכוננים כמו 7 באוקטובר, המדינה משקיעה בדרך כלל משאבים אדירים בהקמת גדרות ומרכיבי ביטחון, אולם הניסיון מראה שככל שנוקפות השנים תקציבי האחזקה של הגדרות הולכים ומידלדלים עד למצב של גדרות שאינן נותנות את המענה הנדרש. כך נוצר פרדוקס: מצד אחד – מוקמות גדרות חדשות, מצד שני – אין תקציב שיבטיח את תפקודן לאורך זמן. "אם לא יהיה תקציב לתחזוקה, בתוך חמש שנים הגדרות יקרסו שוב", מזהיר איציק אבו. "כבר עכשיו רואים סדקים. בלי תחזוקה אין הגנה".

הגידור הסולארי מבטיח אחזקה כשיקול עסקי בסיסי של היזם, שכן הגדר בסופו של דבר היא זו שמחזיקה את התשתית הסולארית - מה שמבטיח תחזוקה איכותית לאורך כל חיי הפרויקט. מסיבה זאת הוצע מתווה שלפיו החברה הסולארית תתחזק את הגדר ואף תייצר חלוקת הכנסות מהמערכת הסולארית לטובת הישוב ולטובת שימושים ביטחוניים כגון קווי אש, אמצעים טכנולוגיים ודרכי ביטחון. בישובים מסויימים הוחלט כי הרווחים המתקבלים מהתשתית הסולארית לא ינותבו לשימושים אחרים, וישמשו כמשק סגור למטרה אחת בלבד – הגנה רציפה ומרכיבי ביטחון איכותיים. "המטרה היא לייצר ליישובים עצמאות אנרגטית וביטחונית – בלי תלות במגבלות תקציביות", מסביר אלון ישעיהו. "אם נקים היום מערכת שתשמור על הגדר ותייצר הכנסה לציוד ולמרכיבי הגנה – נוכל להבטיח שהגדרות תעמודנה איתן ברגע שיזדקקו להן לטובת עיכוב של מפגעים מבחוץ".