החזית החקלאית: כך שרד הענף את קריסת מערך העובדים הזרים

ב-7 באוקטובר, יום שבת, בשעה 6:30 בבוקר, יוני דמרי – חקלאי ממושב גילת סמוך לעוטף ומנכ"ל חברת "מבט מושבים עובדים זרים", היה באמצע החליבה ברפת שלו, בדיוק בזמן שהחלו להישמע האזעקות ופיצוצי היירוטים. "חשבתי שמדובר היה בעוד מטח רגיל, כפי שאנחנו רגילים מידי פעם לחוות ואף פעלנו בהתאם לתרגול כאשר פינינו את העובדים הזרים ואף התפנינו בעצמינו למקום בטוח, אבל הבנתי מהר מאוד שזה חריג". בהמשך היום הבין דמרי שמדובר באירוע מתגלגל בעל השלכות עמוקות יותר שיש בהן לפגוע לא רק במשק האישי שלו, אלא במערך החקלאות הישראלי כולו.

דמרי, שמנהל גם את אגף המשק החקלאי בתנועת המושבים, עמד באותו היום מול שלושה אתגרים מקבילים: הגנה על משפחתו בעודם בממ"ד במשך 12 שעות ברציפות, ניהול הרפת הפרטית שלו במושב, דאגה לפרות ולעובדים הזרים, ותיאום הצלה מיידי של עובדים זרים במשקים החקלאיים בכל יישובי העוטף: "קיבלנו עשרות פניות מחקלאים בכל רחבי העוטף שסירבו להתפנות בטרם הם מוצאים פתרון לעובדים הזרים שלהם, בו בזמן שמסתובבים מחבלים בישובים", הוא מתאר.

לפי נתוני חברת 'מבט מושבים עובדים זרים' מבית תנועת המושבים, מתוך כ-32 אלף עובדים תאילנדים בחקלאות הישראלית טרום ה-7 באוקטובר, כ-10,000 עזבו את הארץ בתוך ימים ספורים בנוסף ל-20 אלף עובדים פלשתינאים בענף החקלאות שכניסתם נאסרה ארצה. חלקם פונו על ידי החקלאים עצמם, אחרים הועברו בליווי צבאי לאזורים בטוחים. "היה כאוס מוחלט", נזכר דמרי. "בהתחלה היינו עסוקים רק בלחלץ אותם. ולאחר מכן דאגנו להם לשהייה ממושכת באזורים בטוחים יותר".

"הם לא נטשו. הם ברחו כי פחדו למות"

רפי לוי, חקלאי ממושב מבטחים בעוטף עזה, מגדל עגבניות על פני 1,000 דונם. לדבריו, ערב המתקפה עבדו אצלו כ-70 תאילנדים. כעבור שלושה ימים – נותרו 14 בלבד. "כינסנו את כולם במבנה מוגן, שמרו עליהם לוחמים", הוא מספר. "פחדנו שיחדרו מחבלים גם לשם. בשלב מסוים התחלנו לפנות אותם באוטובוסים לערבה ולצפון. אף אחד לא רצה להישאר".

"אני לא כועס עליהם", מדגיש לוי. "הם ברחו כי פחדו למות. אבל צריך להבין את ההשלכות – נקטפו רק 20 אחוז מהעגבניות, כל היתר נרקב. אלה נזקים של מיליוני שקלים. יש חקלאים שפשוט סגרו את המשק כי לא היה להם עם מי לעבוד. כל החיים שלהם ירדו לטמיון".

לוי גם מתאר את הסיכון שבהפעלת מתנדבים בזמן אמת. "אנשים עבדו אצלנו בחממות בשטח פתוח. אין אזעקות שם. והיו מקרים שבשעה שלוש עזבו, ובשעה חמש נפל שם טיל. זה קרה לנו ארבע פעמים. בנס אף אחד לא נפגע".

הסיפורים חוזרים על עצמם גם בקרב חקלאים באזורים נוספים. דמרי עצמו, שמנהל רפת חלב עם מכסה של 1.5 מיליון ליטר בשנה, מספר על פרות בקיבוצי העוטף שנותרו מספר ימים ללא מים, ללא אוכל וללא חליבה: "חליבה אחת שלא מתבצעת – הפרה סובלת. שתיים – היא כבר לא רגועה. שלוש – זה מסכן אותה. שמעתי על רפתות שפשוט לא הצליחו להאכיל את הפרות ימים שלמים".

מעבר לאובדן כוח האדם, צה"ל סגר שטחים חקלאיים רבים והגישה אליהם נאסרה. מערכות השקיה חכמות הפסיקו לעבוד בגלל שיבושי תקשורת ותוצרת נרקבה בשטח. "זה היה כמו סרט", מתאר דמרי. "שטח צבאי סגור, בלי יכולת להיכנס לשטח החקלאי, בלי מים, בלי עובדים. איך אתה מציל גידול? אתה לא מציל. אתה סופג הפסד. דווקא בתקופות כאלה כשברור לכולנו שלפנינו תקופה מאוד מורכבת קיימת חשיבות רבה לייצור מזון מקומי ולשמירת ביטחון המזון של תושבי מדינת ישראל.

"באו לעבוד, לא לקבל תודה"

לוי וחקלאים נוספים מדווחים על תופעה חריגה: אלפי אזרחים שהגיעו בהתנדבות לעזור. "זה הדבר הכי טוב והכי מפחיד שקרה לנו", הוא אומר. "הם עבדו בלי הגנה, בחממות שעתיים אחרי שנפלו שם טילים. הם לקחו סיכון שאף אחד לא אמור לקחת". דמרי הקים יחד עם תנועת המושבים וארגונים חקלאיים נוספים את "צו 8 לחקלאות", מערך מאורגן לגיוס מתנדבים ופריסתם במשקים. לדבריו, "הם באו לעבוד, לא לקבל תודה. היו פה גם חיילים בחופשה, גם תלמידי מכינות. היה אפילו מתנדבים מאוסטרליה, מצרפת ומארה"ב".

אילן יוחנן, חקלאי מעין הבשור, איבד את כל מערך תבליני העלים שגידל. "עד 7 באוקטובר גידלתי בזיליקום, עירית, רוזמרין, חסות, הכול. זה היה חצי מהעסק שלי. מאז לא חזרתי לזה. לא הייתה לי אפשרות, לא היה עם מי לעבוד, לא היה למי למכור". המשק שלו שרד רק בזכות אלפי מתנדבים שהגיעו לעזור. "בממוצע, 100 עד 150 מתנדבים ביום. מכל הארץ. אפילו מאוסטרליה, קנדה וארה"ב. הם לא רצו כלום. הם פשוט באו. זה מה שהחזיק אותנו מעל המים", הוא אומר.

בעוד הציבור הישראלי הפגין סולידריות, בממשלה לקח זמן עד שהתקבלה התמונה המלאה. "בהתחלה לא הייתה מדינה, החברה האזרחית עשתה הכול", מתאר דמרי. "רק אחרי חודשיים התחילו לזוז משרדי הממשלה". בשלב הראשון תאילנד אסרה על כניסה של עובדים לישראל ורשות האוכלוסין במהלך בזק מבריק חתמה על הסכם בילאטרלי עם סרי לנקה, מה שהכניס במיידי לענף החקלאות עובדים זרים. נכון להיום, יש בישראל כ-50 אלף עובדים זרים בחקלאות, לעומת כ-28 אלף טרום המלחמה. לפי דמרי, "השוק חזר לרוויה יחסית, גם כי הגיעו עובדים מסרי לנקה וקמבודיה. אבל הנזק כבר נעשה".

אילן יוחנן מבהיר כי "העובדים לא עזבו כי נמאס להם. הם קיבלו הוראה ישירה מהשלטונות התאילנדים. כשהם קיבלו אישור לחזור, הם חזרו". אלא שהנזק לדבריו לא היה רק כמותי. "איבדנו עובדים של שנים, שלמדו את העבודה והכירו כל תהליך. זה לא כמו להחליף בורג. זה להכשיר מחדש בן אדם על מערכת שלמה".

לדברי דמרי, "החקלאות היא לא רק כלכלה, היא ביטחון לאומי. החקלאי הוא החייל בלי מדים והוא זה ששומר על גבולות המדינה בעודו מעבד את הקרקע עד לתלם האחרון. לבנות אסטרטגיית ביטחון מזון על יבוא עגבניות מירדן וטורקיה היא שגיאה אסטרטגית שתוביל לבכייה לדורות". הוא סבור כי הדרך היחידה לשמור על ביטחון מזון במדינת ישראל היא פיזור החקלאות לכל רחבי הארץ, והשקעה ייעודית בפריפריה: "כמו שמשקיעים בגיוס ובהקמה של אוגדות צבאיות, יש להשקיע בהקמת משקים חקלאיים. ככל שהמדינה לא תשכיל הלבין זאת בהקדם, נמצא את עצמנו בלי מזון, ובלי גבול".

יוחנן מעיד כי עד 7 באוקטובר הוא התבייש להגיד שהוא חקלאי. "היום אני גאה בזה", הוא מבהיר. "החברה הישראלית הבינה כמה אנחנו חשובים. עכשיו רק נשאר שמי שמקבל את ההחלטות יבין את זה גם כן".

דמרי מסכם ואומר כי "מאז 7 באוקטובר קיים קונצנזוס מוחלט בקרב הציבור הישראלי לגבי חשיבות החקלאות בישראל בכלל והחקלאי הישראלי בפרט. החקלאות החזירה עטרה ליושנה וחוזרת שוב להיות חוד החנית של הציונות הישראלית"