בין אזעקות לחליבות: הרפתנים בחזית הביטחון התזונתי של ישראל

בבוקר 7 באוקטובר, עם מתקפת הטרור הקטלנית על יישובי העוטף, קמו גם הרפתנים הישראלים למציאות אחרת לגמרי. עבורם, הפסקה לא הייתה אופציה. הפרות לא מחכות, והחלב חייב להמשיך לזרום. במקביל לאזעקות, לירי ולחרדה הקיומית, מצאו עצמם הרפתנים מעוטף עזה ועד גבול הצפון מתמודדים עם אתגר כמעט בלתי אפשרי: להמשיך לתפעל את הרפתות ולדאוג ששרשרת האספקה של החלב הטרי תישאר רציפה כדי שאזרחי מדינת ישראל לא ירגישו מחסור.

אפרי רייקין, מנהל אגף החלב בתנובה, נזכר: "כבר בשבת אחרי הצהריים, כשהתבהרה התמונה הקשה, התקשרתי לרפתנים בעוטף כדי לבדוק מה מצבם. אחד מהם, ראובן מכיסופים, אמר לי ‘אני לא יודע מה קורה ברפת, אף אחד לא עונה לי’. זה היה שובר לב. הוא ידע שיש קרבות בתוך הקיבוץ, אבל זה היה חזק ממנו. הוא היה חייב להגיע לרפת, לבדוק מה עם הפרות. הוא ידע שזה מסוכן, ובכל זאת החליט שהוא חייב לוודא שהפרות קיבלו אוכל ושהכול בסדר". ראובן נרצח כשהגיע לקיבוץ. הסיפור הבודד הזה ממחיש את המחויבות הבלתי נתפסת של רפתנים בישראל לתפקיד ולשליחות שלהם.

"החקלאים ביקשו מאיתנו שני דברים: לעזור להם לשקם את הרפתות שנפגעו כדי לחזור ולייצר חלב מהר ככל האפשר, ושלא ננטוש אותם", מתאר אפרי. "זה מה שעשינו. הקמנו קרן לשיקום הרפתות בגובה של כ-15 מיליון שקלים, שייעודה להחזיר את המשקים לתפקוד מלא ללא בירוקרטיה מיותרת. כל רפת שפנתה אלינו קיבלה מענה מהיר. בתוך שבועיים מסיום הבקשה, הכסף שולם והציוד הוזמן והגיע לרפת".

"הפרות נפגעו, חלק מתו מההדף"

לסיפורו הקשה של רייקין, מצטרף אריאל זהבי, רפתן ממושב יכיני שבעוטף עזה אשר חווה אובדן אישי קשה מאוד במתקפה הרצחנית על העוטף. "הייתי בכלל בחו"ל. במהלך האירועים נרצח אחיין שלי, שעבד איתי ברפת. חזרתי לארץ שבור לחלוטין, רציתי לסגור הכול, לא ידעתי מאיפה להתחיל". בימים הראשונים אחרי המתקפה, החליבה עצמה הייתה אתגר של ממש. "באותה שבת, בשעת הצהריים, ביקשתי מהתאילנדים ברפת לא לחלוב. פחדתי שיש עדיין מחבלים באזור. רק בערב העזנו לחזור ולחלוב", נזכר זהבי.

"תנובה דאגה שהחלב ייאסף מהמשק, גם כשזה דרש ליווי צבאי צמוד. וגם אצל שכנים שלנו ביישוב הכול התנהל בדיוק באותה מסירות. התחושה היא תחושה של ערבות הדדית ולא של ספק ולקוח", ממשיך זהבי. "תנובה אף נתנה לנו מענק לשיקום הרפת, ללא תנאים... זה לא מובן מאליו. ולנו הבנים, היא נתנה את היכולת להתרכז במשימות הצבאיות שלנו".

זהבי מתאר כי גם כשהקרבות נמשכו, שרשרת האספקה המשיכה לפעול כמעט ללא הפרעה: "נהגים של חברת ההובלות גויסו, והיינו צריכים לתאם שעות איסוף חדשות מול הצבא. לפעמים ליווה את המכלית רכב ממוגן או כיתת כוננות חמושה של היישוב. למרות הכול ועם כל האתגרים, החלב המשיך להגיע", הוא מעיד. "הפרות שלנו נפגעו – חלקן מתו מהדף הפיצוצים, אחרות חלו, וגם הטיפול הווטרינרי התעכב בגלל הסכנות והחסימות. אבל מבחינת הצרכן הישראלי, שרשרת האספקה לא נפגעה. מבחינתנו - זה הישג".

גם דרור קורלנדר, רפתן ממושב בית הילל שעל גבול לבנון, מתאר כיצד החיים במלחמה התהפכו בין רגע. "אנחנו משפחה של רפתנים. עם תחילת המלחמה, אחי ואני גויסנו מיד, ונשאר רק אבא שלי בן ה-78 עם כמה עובדים צעירים להמשיך לתפעל את הרפת. גם בימי הלחימה הראשונים, תחת אש בלתי פוסקת, הובלת החלב התנהלה בקפדנות. כל כניסה ויציאה של מכלית חלב תואמה מול הצבא. לפעמים זה קרה בלילה, בשעות שהיו יחסית שקטות, כדי להימנע מירי. הנהגים היו סוג של לוחמים בעצמם, נכנסו ויצאו באומץ, והיו מסורים למשימה", הוא נזכר. "זה לא היה פשוט לחלוב תחת טילים, אבל הידיעה שתנובה המשיכה לקחת את החלב נתנה לנו תחושת יציבות בתקופה שהכל רעד מסביב".

רייקין מחזק את דבריהם של זהבי וקורלנדר: "לאורך כל ימי המלחמה, דאגנו לקיים קשר רציף עם הרפתנים. לא עזבנו אותם לרגע. דיברנו איתם והגענו לבקר אותם. הם הרגישו שהם מקבלים תמיכה גם ברגעים הכי קשים. החזרה של הרפתות לפעילות הייתה לא רק עניין כלכלי, אלא עוגן פסיכולוגי לתושבים - סימן לחזרה לשגרה".

בהמשך לכך, רייקין מדגיש את חשיבות אספקת החלב והחקלאות כולה עבור הביטחון התזונתי של ישראל. "כל מה שקרה מאז 7 באוקטובר חידד עד כמה קריטי לשמור על חקלאות ישראלית יציבה, שכן ברגעים הקשים ביותר, כשכל תחושת הביטחון התערערה, היכולת להמשיך לספק חלב טרי בלי תלות בגורמים חיצוניים הייתה אי של יציבות, והוכיחה שזה לא עניין של פרנסה בלבד אלא של ריבונות ועצמאות לאומית", הוא אומר.

דרור קורלנדר מצטרף לדבריו של רייקין ואומר כי הלקח מהתקופה הזו הוא ש"חובה להמשיך לחזק את החקלאות המקומית ולתמוך באנשים שנמצאים בחזית, כדי להבטיח שגם בעתיד יוכלו לספק מזון טרי ובטוח לאזרחי ישראל, בלי להיות תלויים באף גורם אחר".