mako
פרסומת

"זו 'המחלה' שלי, אין לי דבר לעשות בגלגול הזה מלבד להיות שחקן"

בגיל 14 איבד בן דרורי את אביו, נזרק מבית הספר ועבד בכמה עבודות במקביל כדי לשרוד. היום, בגיל 27, הוא מככב על במות התיאטרון וקטף את התפקיד הראשי במחזמר "אמי הגנרלית". בריאיון ל-mako הוא חוזר לשנים הקשות, מספר על הדרך להגשמת החלום - ועל עמותת "רואים רחוק" שהאמינה בו כשאיבד תקווה ושאיתה הוא עובד גם כיום: "הייתה פעם ראשונה שראיתי שמאמינים בי מכל הלב"

דסק קשת 12
mako
פורסם:
בן דרורי
צילום: ג'ורדן (ירדן) טיגר
הקישור הועתק

בימים אלו השחקן בן דרורי חי את החיים שבשבילם הוא הגיע אל העולם, כך לדבריו, אך לא תמיד זה היה כך. הצעיר בעל החלום לעלות לבמה שהרגיש כי העולם סוגר עליו בגיל 14 מצא את עצמו מחדש בעמותת "רואים רחוק" מייסודה של קשת, המשיך ללימודי משחק וכיום מככב על הבמות והמסך.

כעת, כשקטף תפקיד ראשי במחזמר "אמי הגנרלית" בתיאטרון העברי, הוא מספר בשיחה עם mako על התהליך שעבר והעבודה הקשה שסוף-סוף משתלמת. "זה כל כך לא מובן מאליו. היו חודשים ארוכים שישבתי בבית, הסתכלתי על השמיים, דיברתי עם הקדוש ברוך הוא וביקשתי עזרה. דיברתי עם אבא שלי זיכרונו לברכה, רק חיפשתי קצה חוט, את הרגע שבו אצליח להתפרנס מהמקצוע שלי", אמר. "ברוך השם, היום אני עוסק במקצוע שלי. אני עוד לא קורא לזה פריצה, יש לי דרך לעבור, אבל אחרי שתי סדרות נוער, עבודה בתיאטרון הבימה, בתיאטרון האינקובטור ובתיאטרון החאן בהצגה 'כוכבים תועים'. שלוש ההצגות שרצות עכשיו – ואני מרגיש שאני בדרך".

כאמור דרורי משחק בתיאטרון העברי בשתי הצגות, וחשוב לו להביע הערכה על ההזדמנות שקיבל בתיאטרון. "אני משתתף ב'משפחה חמה', וכעת גם ב'אמי הגנרלית'. שם אני משחק לצד אוולין הגואל הגדול, וזה כבוד גדול לשחק לצדה וגם להיכנס לנעליו של צחי נוי שעשה את התפקיד בסרט", שיתף. "התחלנו חזרות בשבוע שעבר, ואני פשוט לא מאמין שאני נמצא בחדר הזה, עושה את התפקיד הזה ובתוך תיאטרון כזה. אני מאוד מתרגש, וחשוב לי להגיד תודה גדולה לתיאטרון העברי ולהזמין את כולם לבוא לראות".

בן דרורי
"כל החיים המדהימים שאני חי כיום הם בזכות העמותה". בן דרורי על "רואים רחוק" | צילום: ג'ורדן (ירדן) טיגר

בגיל 14 איבד את אביו ו"נזרק מבית הספר", כפי שהגדיר זאת. בהמשך מצא את עצמו בעולם המשחק. "בן בגיל 14 איבד תקווה בחיים. לא ראיתי שיש לי אפשרות לחלום, לא חשבתי בכלל שיש דבר כזה חלומות. אחרי שאבא נפטר הבנתי שיש דבר אחד מול העיניים, וזה לשרוד. עבדתי בשלוש-ארבע עבודות בו-זמנית: בעירייה, ניקיתי את גן סאקר בירושלים, הלכתי לבית ספר ומשם הייתי הולך לעבוד בקופיז בשוק מחנה יהודה, עבדתי בקיוסק, מראשון עד שבת. העיקר היה לחיות סביב עבודה ולא סביב חלומות. אם הייתי רואה את בן של גיל 14 היום הייתי אומר לו שהוא פאקינג מלך, שיחלום בגדול ויאמין בעצמו כי החלומות שלו יתגשמו כל עוד הוא יעבוד קשה. הייתי רוצה שהוא יחבק את עצמו, שלא יכעס או ישנא את עצמו וימשיך לעבוד קשה כי זה יקרה", המשיך.

פרסומת

לדבריו של דרורי, המפגש עם התיאטרון שינה את חייו. "זה התחיל בכניסה לתיאטרון נורית קציר בירושלים, תיאטרון עירוני לנוער, ממש לפני שאבא נפטר. זה היה הדבר היחיד שהשאיר אותי בחיים ועל הקרקע כי לבית הספר כבר לא ממש הגעתי. זה היה כמו תרפיה שלי, כמו פסיכולוג. העיפו אותי מהתיכון הגדול שהייתי בו ועברתי לבית ספר קדמה בירושלים, שזה בית ספר מדהים, באמת אין כאלה בעולם", נזכר. "הוא לוקח ילדים עם הפרעות למידה קשות, מהפריפריה, משכונות מצוקה בסיכון, וגורם להם להוציא תעודת בגרות מלאה".

"ואז הגיעה עמותת 'רואים רחוק', שנתנה לי אפשרות לחלום בגדול. הם מימנו לי את הלימודים ב'יורם לוינשטיין', הגשימו לי את כל החלומות. כל החיים שאני חי היום, החיים המדהימים האלה, זה רק בזכותה. בלי העמותה והאנשים שם לא הייתה לי אפשרות לחיות את החיים שלי. כנראה שהייתי היום עובד באיזושהי עבודה רגילה וממשיך לשרוד בירושלים עם חלום מאוד גדול".

פרסומת

מה גרם לך להמשיך להתעקש על החלום גם כשהקריירה לא התקדמה כפי שקיווית?
"אחרי שסיימתי את לימודי המשחק חוויתי תסכול מקצועי מטורף. אחרי שאתה מסיים בית ספר אתה בטוח שכל המלהקים, הבמאים והתעשייה בארץ קוראים לך. אתה יוצא ומבין שזה לא באמת נכון, שזה לא באמת קורה. זה כמו לסיים צבא ולהתחיל את האזרחות. הייתה תקופה שבה קצת קרסתי, הייתי מסתכל על חברים שלי מגשימים ושואל את עצמי מתי זה יקרה? מה שגרם לי להתעקש על החלום זה קודם כל אמונה מאוד גדולה בקדוש ברוך הוא. ידעתי שזה יקרה, הייתה לי אמונה ענקית בו, סמכתי עליו".

דרורי הוסיף, בלי להתבלבל, כי הוא הגיע לעולם עם "ג'וק". "'המחלה' שלי זה שאני שחקן, ואין לי שום דבר אחר לעשות בגלגול הזה מלבד להיות שחקן. אני מבין בכל ערב כשאני עולה על הבמה שאני בהגשמה, שאני חי. אם הייתה לי תקופה חרא, אני עומד על הבמה, רואה את הקהל, בתלבושת, עם המיקרופון וכל האדרנלין, וזה פשוט מחיה אותי. זה כמו זרמי החשמל של ההחייאה. זה מה שזה בשבילי", אמר.

מה הדבר המשמעותי ביותר שקיבלת מ"רואים רחוק" בעיניך?
"זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי שמאמינים בי, אבל באמת מכל הלב. הם ראו אותי כשחקן הכי טוב, ואת התחושה הזאת הם נותנים לכל אחד. יש שם איזושהי עטיפה וחיבוק מטורפים שקשה להשיג בחוץ. במוסדות לימוד זה הרבה פעמים כבר מרגיש כמו מפעל. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הבמאים והמדריכים ב'רואים רחוק' שהסתכלו עליי בעיניים נוצצות, האמינו ואמרו לי: 'זה יקרה, תאמין ותעבוד קשה'. אני זוכר רגע אחד של משבר שהיה לי. דיברתי עם טלי שמש, שהייתה המדריכה והבמאית שלי, ואמרתי לה שנמאס לי, שלכולם קורה ולי לא קורה כלום. והיא פשוט הרימה אותי פיזית, הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי שאני השחקן הכי מוכשר שהיא הכירה אי-פעם, ושזה פשוט עניין של זמן ועבודה קשה. היא צדקה".

פרסומת

כיום דרורי, בין שלל עיסוקיו, גם מנהל את הסושיאל של העמותה. "אני מוביל פרויקט של 'רואים רחוק' בשיתוף הרווחה, ובשנה שעברה הדרכתי קבוצה. אני חושב שסגירת המעגל שקורית לי עם העמותה זה דבר שרק יכולתי לחלום עליו. בתור ילד תמיד הסתכלתי ואמרתי: 'יום אחד אדריך ואעבוד פה'. עכשיו יש לי שאיפה שיום אחד אוכל לתרום לעמותה, וזה יקרה בעזרת השם", אמר.

"אני מסתכל על הילדים האלה בהערצה כי אני יודע שהם הולכים להיות הכוכבים הכי גדולים של המדינה הזאת עוד רגע. הם הולכים להיות הזמרים, הבמאים, היוצרים והכותבים הכי גדולים שהמדינה הזאת ראתה", המשיך. "זה תמיד מרגש אותי לפגוש אותם. השיח בינינו הוא לא שיח שאני מעליהם, אני בדיוק כמוהם. באתי מאותו מקום, עברתי את אותו סיפור. הם כרגע חווים את מה שבן בן ה-16 חווה, ואני, בגיל 27, יודע בדיוק איפה הם נמצאים".

עמותת "רואים רחוק", נוסדה על ידי קשת במטרה לקדם ייצוג מגוון ועשיר בתרבות הישראלית. העמותה מאתרת ומלווה נערים/ות בסיכון מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית, ומעניקה להם ליווי אישי ומקצועי ארוך טווח - החל מגילוי הקול היצירתי, דרך מלגות לימודים ומחיה במוסדות המובילים בארץ, ועד להשתלבות מקצועית בתעשייה. פעילות העמותה מתאפשרת הודות לתמיכת שותפיה ובהם משרד הרווחה, מפעל הפיס, מרכז השלטון המקומי, קרן רוטשילד, קרן אריסון, קרן ברכה, קרן רפפורט, פדרציית סן פרנסיסקו ועוד.