החיים בכפר שמריהו מבית ישראל-קנדה: כך נראית בחירה מודעת בגיל השלישי

ההחלטה לעבור לדיור מוגן לא התקבלה אצל יהודה ראשל (85) ואשתו דליה ברגע של משבר - להפך. היא התקבלה בזמן, בשיקול דעת, ומתוך רצון לשמור על אורח חיים פעיל גם בגיל מתקדם. "זה לא היה צעד של ויתור, כמו שרבים חושבים", הוא אומר. "זה היה צעד של רצון לחיים טובים ומלאים יותר".

ראשל, בכיר לשעבר בקבוצת דלתא, איש טקסטיל שחי שלושים שנה בלונדון וניהל פעילות בינלאומית רחבת היקף, חזר לישראל לפני כ-12 שנה. חיים מלאים, משפחה גדולה, ילדים ונכדים, שגרה תל-אביבית רגילה. עד שהבריאות קצת התערערה, לא דרמה גדולה, אבל מספיק כדי להציף שאלה. לא של פחד, אלא של הסתכלות קדימה.

"כשדליה אמרה 'דיור מוגן', האסוציאציה הראשונה שלי הייתה 'בית אבות' - מקום שמגיעים אליו בסוף הדרך", הוא מודה בחיוך. "אבל מהר מאוד הבנתי שדיור מוגן של היום הוא לא מוסד סיעודי וממש לא תחנה אחרונה, אלא תפיסה אחרת לגמרי של הגיל השלישי, כזו שמאפשרת להמשיך לחיות כרגיל, רק במסגרת נוחה ומסודרת יותר".

כשהתחילו לבדוק אפשרויות, היו לראשל ולדליה כמה עקרונות ברורים: מקום חדש, קטן, אינטימי, לא מגדלים, לא המוני. ובעיקר - כפרי. "אני גדלתי בהרצליה, האזור הזה מוכר לי", הוא מספר. "כשראיתי את נווה אביב כפר שמריהו, לקח לי חמש דקות להחליט שאני רוצה לעבור לשם, זה היה מאוד ברור".

מעבר דירה, לא מעבר חיים

מהר מאוד הבינו בני הזוג שמה שהם מחפשים הוא לא פתרון חירום, אלא מסגרת שמאפשרת להמשיך לחיות, רק עם פחות טרחה ודאגות. "בתור אחד שעבר הרבה דירות במהלך חייו, גם בין מדינות, ראיתי את זה כמו מעבר נוסף. לא יותר מזה", אומר ראשל, שעבר לנווה אביב כפר שמריהו לפני כשנה ונחשב לאחד הדיירים הוותיקים. "בסופו של דבר, אתה בוחר מה להביא, מה להשאיר, כמו כל מעבר. החיים לא משתנים - הם ממשיכים במקום חדש".

לדבריו, גם השגרה מוכרת. חברים מגיעים, הילדים והנכדים באים לבקר, אוכלים יחד בגינה, הכולבה יוצאת לטיולים. שתי מכוניות, חיים פעילים, תחושת בית. ההבדל נמצא מסביב - במעטפת. "מה שלא היה לי קודם, זה השקט", הוא אומר. "השקט הזה שאתה לא רץ אחרי בדיקות, טפסים, רופאים. יש כאן צוות רפואי שמלווה אותך בכל מה שאתה צריך. הכול מתוקתק, מסודר, ואתה פנוי לחיות".

אבל מעבר לבריאות, יש כאן גם קולינריה, תרבות, פעילות גופנית, חיי חברה. לא כי "צריך", אלא כי זה פשוט שם. "אם אני רוצה - אני יורד לאכול. אם לא - לא. אם חסר משהו, הוא מופיע. אם מבקשים הרצאה, מביאים. זה לא תפריט סגור, זה מקום שמקשיב".

הבית, שנפתח בהדרגה בתקופה מורכבת של מלחמה ועיכובים, עדיין מתגבש, ולדבריו של ראשל גם זה חלק מהקסם. "אנחנו קהילה שנבנית", הוא אומר, "אבל כבר עכשיו, בשיחות מסדרון, בהדלקת נרות, אתה שומע אנשים שאומרים: ‘זה אפילו יותר טוב ממה שחשבנו’".

חדשנות – גם בגיל השלישי

אחד הדברים שמייחד את הסיפור של ראשל הוא נקודת המבט. גם בגיל 85, הוא מדבר על חדשנות. "כל החיים שלי עבדתי בעולם תחרותי. הבנתי שמה שמחזיק אותך חי זה התחדשות מתמדת", הוא אומר. "אז למה שזה ייעצר בגיל הזה?".

בעיניו, דיור מוגן מודרני הוא לא ויתור, אלא פלטפורמה. מקום שמאפשר פעילות, מפגש, תנועה. "כשאתה לבד בבית, קשה להניע את עצמך. כאן יש מסגרת שמזמינה אותך להיות פעיל - פיזית, חברתית, מנטלית. וזה משנה הכול".

אפילו הכלבה נכנסת לתמונה. "אחת השאלות הראשונות של דליה הייתה אם מותר להכניס כלבים", הוא מחייך. "יש כאן כמה, וזה מוסיף המון. דליה אפילו לומדת להפוך אותה לכלבה טיפולית, בהתנדבות. החיים ממשיכים".

בית, פשוט בית

כששואלים אותו אם הוא ממליץ, ראשל לא מהסס. "בוודאי. לחברים, למשפחה. אני לא חושש משום מילה שאמרתי. אנשים שבאו אחרינו אומרים לי היום - זה בדיוק כמו שתיארת".

"אני לא מרגיש אורח. זה הבית שלי. תמיד, בכל מקום שחייתי בו, רציתי שיהיה הכי טוב. לא רק בשבילי, אלא בשביל כולם. כי מקום טוב דוחף את החיים קדימה", מסכם ראשל.

בגיל שבו רבים מדברים על סיכומים, יהודה ראשל מדבר על המשך. לא כהתרסה, אלא כבחירה. בחירה לחיות בתוך מסגרת שתומכת, מאפשרת, ומכבדת את מה שכבר נצבר, ואת מה שעוד אפשר להספיק.

*הכתבה נכתבה על ידי כתב מדיה נדל''ן