קורין, אני לא חושבת שאת באמת יודעת עד כמה שהשירים שלך ומי שאת, הדרך המיוחדת שלך, המנגינות שלך שמסוגלות לפצוע ובאותה העת גם לנחם כל כך, והיכולת שלך לגרום לגעגוע כזה ענוג דרך המוזיקה, עד כמה כל אלה נמצאים עמוק אצלי בנשמה.
>> לכל כתבות הפרוייקט "אתה רוקר חיי"
זה מתחיל בשנת 1986. אני ילדה מתבגרת, ירושלמית, בת חמש עשרה. באותם ימים הפוסטרים של אוליביה ניוטון ג׳ון ירדו בבושת פנים מהקירות לטובת הפוסטרים של פינק פלויד ודיוויד בואי ויצורים מגודלי שיער שהבאתי הביתה הישר מהמדרחוב, החסירו לאמא שלי פעימה בכל פעם מחדש. כשגיליתי את הגעגוע ואת הספק גיליתי גם אותך. בחדר שלי, על גבי הפטיפון (?!) התנגן התקליט הראשון שלך "קורין אלאל" שוב ושוב ושוב, ללא הפסק.
סוף סוף יוצרת רוקיסטית שנותנת בראש ויודעת גם לרגש וגם להגיד משהו עם משמעות על העולם הזה. "חיה בתוך קופסה", "ציפור", "תן לי קצת ממך" וכמובן "תמונה בכחול" שובר הלב ("רק עוד רגע, הבט גם אלי, שמור פינה גם לי, אל תבטיח, מספיק שאולי, זה הרבה בשבילי"). "מותק" הבלתי מתפשר ("אל תקרא לי מותק, זה מביא לי בחילה, זה עושה אותי לדג משוקולד"). סוף סוף זמרת כלבבי! חיה רעה! חצופה ומרדנית שתראה לכל הגברים הסקסיסטיים מאיפה משתין הדג! הייתי בעננים.
אני זוכרת הופעה חיה בבית העם בירושלים (היום "ז׳ראר בכר"). את על הבמה עם הגיטרה החשמלית והלהקה שלך, ואני בקהל בשורה הראשונה מחפשת את המבט שלך כל ההופעה. כל כך רציתי שתראי אותי. וזה קרה. לשבריר של רגע אחד קסום הצלחתי ללכוד את מבטך, או לפחות כך היה נדמה לי. הרגשתי שראית אותי.
ב-1987 הוצאת את "פירות אסורים" ואני התענגתי על כל שיר ושיר. אני מתגייסת לצבא ועוברת לגור בעיר הגדולה. שנתיים אחרי יוצא אלבום המופת שלך "אנטארטיקה" ואת זוכה להצלחה ענקית. אני כל כך מאושרת בשבילך וגם שואבת כוח והשראה מהדרך שלך, מהנאמנות שלך לעצמך, מהאפשרות גם לעשות את מה שאת אוהבת וגם להצליח עם זה.
בינתיים כבר יותר ברור לי מכל דבר אחר בעולם שאני הולכת לעשות מוזיקה בגלגול הזה. אני משתחררת מהצבא (להקת הנח"ל - אני, הירושלמית הפנקיסטית, שרה "שרית הספרית". הצילו). כשבוע לאחר השחרור אני כבר מופיעה על במת ה"רוקסן" המיתולוגי (אמא שלך דודה) בשמלה אדומה קצרצרה, שעוד תעשה לי הרבה צרות בהמשך, ורצון עז לכבוש את העולם או לפחות את המדינה. כשאיתי יובל מסנר, דן תורן ורע מוכיח אני מתחילה את הדרך שלי.
עוברות כמה שנים, ואת מוציאה את "זן נדיר" המשובח כל כך ומשופע הלהיטים. אני מוציאה את אלבום הסולו הראשון שלי. כשאני חושבת על זה עכשיו, בהחלט יש מצב ש"מלך" שלי לגמרי קיבל את ההשראה מ"מותק" שלך שגדלתי עליו ואהבתי כל כך.
מוזר, אבל אני לא ממש זוכרת את הפעם הראשונה שבעצם נפגשנו. נדמה לי שזה היה סביב ענבל פרלמוטר ו"המכשפות" שארחו אותי אז בכמה הופעות גדולות שלהן (קולנוע אלנבי בין היתר). את היית שם על תקן המפיקה המוזיקלית (ועוד יותר...). מיד התחברנו. הערצתי אותך. אלוהים, איך שניגנת בגיטרה החשמלית, ואיזה אפקטים שווים שהיו לך ארוזים במזוודה מקצועית של גיטריסטים אמיתיים. אני מסתובבת איתכן קצת וזוכה להכיר מקרוב את החיות הזו שלך, את הבעירה, את התשוקה לחיות, לנגן, ליצור, להופיע, לטרוף את החיים.
את זוכרת שהגעתי אליך, לדשא שלך, עם הגיטרה? נדמה לי שאז בעצם התחילה באופן רשמי החברות שלנו. באתי לנגן לך את השירים החדשים שהיו לי אז לקראת אלבומי השלישי ("עד הקצה"). הרגשתי שאני זקוקה לאוזן מקצועית שתעזור לי לבחור את השירים ותתן לי הערות והארות, ואת הסכמת לקבל אותי. שתינו תה מתוק וישבנו על הדשא. שעות. אני ניגנתי ושרתי ואת הקשבת. נתת לי כל כך הרבה כוח. האמנת בי.
אחר כך כבר הכל מעורבל אצלי בזיכרון, שתינו מקליטות ומשחררות, מופיעות כל הזמן, מצליחות ונכשלות, אוהבות ונפרדות. כל אחת בחייה. הופכות לאימהות כמעט במקביל - עומר שלך וליה שלי, ואחר כך יהונתן שלך וגור שלי. חיים שלמים. מצליחות לשמור על חברות של ממש לאורך השנים. מארחות אחת את השנייה בהופעות רבות בארץ ואפילו בניו יורק ביחד. זוכרת איך "הכנסנו" להם, ליהודים האמריקאים האלה, ושרנו להם "אין לי ארץ אחרת" בהדרן?.
התבקשתי להסביר מדוע את הרוקרית של חיי. ובכן, כי אין אחת אחרת שהצליחה לרגש אותי ככה עם המוזיקה שלה, ועוד בעברית. כי את מצליחה להעביר אנרגיה שיכולה להתריס ובאותו הזמן גם להזמין התבוננות פנימה. כי בעיניי, האותנטיות שלך מוכיחה שוב ושוב שלהיות מי שאתה זה הדבר הכי חשוב במוזיקה וגם בחיים. האם בכלל אמרתי לך שאת מגשימה לי חלום בכל פעם ופעם שאת עומדת לידי על הבמה? תודה לך קורין אהובה. דנה.
נ.ב. אז מתוכך פורץ מעיין, הוא מתגבר ומתגבר, ואז אתה חזק יותר חזק.
דנה ברגר | צילום:
אילן בשור
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן