מה הכתבות הכי טובות שקראנו השנה?
איך לחיות מ-16 שקל ליום, מה אסור לנו לאכול, למה אנחנו לא צריכים לפחד מהמוות, ומה לעזאזל קורה במערכת הבריאות? העיתונות הישראלית ברשת סיפקה לנו השנה המון סיפורים מרתקים. מערכת mako תרבות מגישה: 25 כתבות שאתם צריכים לקרוא מהשנה החולפת
מערכת ערוץ התרבות
makoפורסם:
ראיון מעציב של שני ליטמן, שמצליח לגעת בנימים העמוקים של הנפש ולעורר מחשבות על הכרוניקה של המוות. בתקופה בה מוות של אדם מפורסם נצבע כמעט תמיד בגוונים עזים של צהוב, הראיון במוסף הארץ מדגים איך עושים את זה נכון, מעמיק ונוגע ללב.
מעין מנלה יצאה לחיות במשך שבוע עם תקציב המזון המינימלי שעומד לרשות חמישית מאזרחי ישראל וחזרה עם כתבה שלא יוצאת לנו מהראש. הרעיון המקורי נולד בניו יורק, אבל הכתיבה של מנלה - והתמונות של שולחן האוכל הצנוע שלה - הפכו גם את הפרויקט הישראלי לבלתי נשכח.
התחקיר המקיף הזה של רוני לינדר-גנץ הוא קריאת חובה לכל מי שמתכנן להיעזר במערכת הבריאות בישראל - כלומר, לכולנו. לינדר-גנץ מאתגרת את התפיסות הרווחות לגבי הנושא, משלבת השוואות למקומות אחרים בעולם, ושוזרת פנימה סיפורים אישיים שקל להזדהות איתם - ולפחד איתם. אתם לבד? עדיף שלא תגיעו לבית החולים.
"המקום הכי חם בגיהנום" נוהג להתעסק באקלים החברתי-פוליטי הישראלי, אבל בועז לביא בחר דווקא להרחיק אל מעבר לים (לפחות בינתיים), לאתגר על התפיסות המקובלות של טוב ורע, ולשפוך קצת אור על החלק האפל של הרשת.
למדנו את זה מקומיקאים כמו ג'ון סטיוארט וג'ון אוליבר: כשהומור מצחיק, ולפעמים מטופש, מתחבר לחומרים אקטואליים - יש לו כוח גדול. רחלי רוטנר מגישה הומור מצחיק-ולפעמים-מטופש באופן קבוע. כשהיא מלבישה אותו על הפרוטוקולים של פרשת הרפז - שיחותיהם הפרטיות של כמה מהאנשים החזקים במדינת ישראל - אפשר לעכל קצת יותר בקלות את החומרים המדהימים האלו. מר ומתוק, מצחיק וחשוב - בדיוק כמו שצריך.
פרסומת
התחקיר על המתרחש במשרדי ענקית האינטרנט אמזון היה לכתבה שזכתה להכי הרבה תגובות בתולדות הניו יורק טיימס, ושרפה את הרשת גם בישראל - אולי כי גם אצלנו יש מקומות עבודה כאלו. הצצה עצובה אל העולם הרחוק והסגור של חברות הענק ושל סדנאות היזע המודרניות.
"שיחה מקומית" משמיע בעקביות את הקולות שכמעט ולא קיימים בתקשורת הישראלית, ובעיקר את אלו של החברה הערבית. כאן, למשל, מספרת מקבולה נסאר על השיעור הגבוה להפתיע של רופאים בכפר עראבה, ודרכו - על חוסר השוויון במערכת הבריאות הישראלית.
כולם מדברים על שיימינג בשנה האחרונה. נעמי דרום שוחחה עם העיתונאי והסופר ג'ון רונסון וחזרה עם טקסט מעמיק שמסביר איך האצבע על ה-Share יכולה להיות גרועה כמעט כמו האצבע על ההדק.
סוגיית הפליטים והמהגרים היא אחד הנושאים הבוערים בעולם היום. ב-ynet בחרו להתמודד עם התופעה בפרויקט רחב ומקיף שמכניס את הנושא להקשר גלובלי ולחבר בין המראות מתחנת הרכבת בהונגריה לאלו משכונות דרום תל אביב. זה נראה כמעט אותו דבר.
פרסומת
"ככל שהתחלתי והמשכתי עם הכתיבה, גיליתי שמילים הן הממלכה שלי. הצלחתי לשלוט בהן. הצלחתי לבחור אותן כך שהן באמת הסבירו אותי ואת החיים שלי, ולעשות את זה באופן בו רציתי. דווקא במציאות בה לא זכיתי לקבוע את גורלי, המילים אפשרו לי לשלוט לפחות באופן שבו אני מספרת את הסיפור של החיים האלה. יכולתי לבחור אם לתאר את הדו"ח הפתולוגי בדרמטיות או להפוך את סיבת המוות למילה מצחיקה. יכולתי לנתב את הכעס שלי למילים חדות ודוקרות, במקום שידקרו אותי מבפנים".
מיכל קסטן קידר כתבה במשך חצי שנה טור אישי על מות בעלה, דולב קידר ז"ל. זה יפהפה.
חמישה ימים בלבד אחרי הבחירות לכנסת - כשהתקשורת עדיין מתאוששת מההלם - פירסם דרוקר את הפוסט הזה בבלוג שלו. דוגמה מצוינת ליתרונות הפלטפורמה בה משתמש דרוקר: בלוג עצמאי שבו הוא כותב בסגנונו הייחודי, ישר אל קהל היעד שלו, בלי ממלכתיות ובלי פומפוזיות. חד וחלק.
עורך חדשות החוץ של ערוץ 10 מנצל את הפלטפורמה הרעננה והמעמיקה של המגזין הצעיר ליברל כדי לפרוש תיאוריה על הקשר בין המשבר בשוק הפרסום, המוצרים שאנחנו קונים בסופר והשלטון של ראש הממשלה. עם מה נישאר בסוף? עם תוכן חינמי ביוטיוב. ולא בקטע טוב.
הרוקסטאר האקדמי ומחבר "קיצור תולדות האנושות" ו"ההיסטוריה של המחר" מערער בדרכו האופיינית על אחד הטאבואים הגדולים של האנושות: המוות. הטקסט מרתק, התוספות נהדרות (שימו לב לקטע הווידאו של וודי אלן), ואפילו התגובות מעניינות.
פרסומת
"אני בשיחה", המדור של איילת שני במוסף הארץ, מספק באופן כמעט קבוע ראיונות מעוררי מחשבה. השיחה הזו עם צ'יזיק - מומחה להיסטוריה של התזונה וסוג של גורו אוכל מודרני - אולי תגרום לכם לחשוב מחדש על מה שאתם מכניסים לעצמכם לגוף.
את חסידי סאטמר מניו יורק אנחנו מכירים כאנטי-ישראלים מדופלמים, אבל צביקה קליין איתר ביניהם ארגון קטן בשם "זורח", שמתכנס בסתר, מאמין בציונות ופועל למען הקמת קהילה בישראל. ירידה מפתיעה למרתף של חצר האדמו"ר מוויליאמסבורג.
מורן מימוני מנסה לשבור את הדיכוטומיות המקובלות בנושאים של מסורת, דת, השכלה, ידע ואמונה. בדרך לשם, היא נוגעת בעצבים חשופים שקשורים לקרע העדתי בחברה הישראלית ולזהות האישית שלה כאישה מזרחית. "קפה גיברלטר" יסיים החודש את פעילותו אחרי חמש שנים שבהן היה פנינה חריגה בנוף התרבותי של הרשת. אנחנו נתגעגע.
פרסומת
עיתונות זה לא רק אייטמים קצרים של חדשות וכתבות מגזיניות בנות אלפיים מילה. לפעמים זה גם טיפול חכם ופוקח עיניים בחומרים שהמציאות מספקת. כאן, למשל, לקחו שאול אמסטרדמסקי וליאור גוטמן את מתווה הגז, הוסיפו עליו הערות וביאורים, והציגו איך נראית עיתונות יוזמת, חכמה ומניעה לפעולה.
אחד הכותבים המבריקים והשנויים במחלוקת שהצמיחה העיתונות הישראלית כותב על הטור המיתולוגי שחלק עם כותב שנוי במחלוקת אחר. "נתניהו עשה לנו היי רחב וחייך אלינו בהטעמה גדולה כאשר זיהה אותנו בירכתי אולם נידח בקריות שבו ניסח את הגרסאות המוקדמות של השטיקים ששבו ושירתו אותו בהמשך דרכו". אף אחד לא כותב כמו מיברג.
דוגמה מוצלחת לאיזורים שבהם מצטיין מגזין "TimeOut" התל-אביבי: אייקון תרבותי גבוה-נמוך (דודו גבע ז"ל) מקבל טיפול מפתיע (העלאה באוב על ידי ילדיו) ומוגש בכתיבה בלתי מתפשרת ובלתי מתייפייפת (עמית קלינג) שמצליחה גם לרגש וגם לא להעליב את האינטליגנציה.
פרסומת
ימני, שמאלני, רפורמי, ערבי, קיבוצניק ומזרחי נפגשים לשיחה לילית בחוף הים. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל ממשיך כמו עוד טור חכם של דרור פויר על חברה שבה כולם מרגישים כמו מיעוטים נרדפים שיכולים לרקום ברית מדוכאים. לפחות עד שמישהו מציע תקווה.
ועוד 5 כתבות של mako שאנחנו גאים בהן במיוחד
דרך חדשה להגדיר את בני הדור הבלתי-ניתן-להגדרה
התחקיר שזיעזע המוני מאמינים הציג צד אחר של הנסיעות ההמוניות לאומן שבאוקראינה
נועה יחיאלי על נישואים ברבנות בטקסט שבאמת קורע את הלב
33: לספר שקראת כתבות חשובות שבכלל לא קראת
הכתבה הכי מפחידה שפירסמנו השנה (כולל זאת שבה איתי אנגל הסביר מה קורה בדאע"ש)
מצאתם טעות לשון?